מחוננת במסרה חלקית

פרק 15

כל היום שאלתי את עצמי שאלות.
מה הוא רוצה ממני? מה יש שרק אני אבין? הייתי מאוד סקרנית.
הוא לא רצה לדבר איתי בבית ספר על זה. הוא תמיד אמר לי: ״את תחכי עד הערב...״

***

כשהסתיים בית ספר הייתי עוד יותר סקרנית. וגם שאלתי את עצמי: איך אני אגיע אליו? אין לי מושג איפה הוא גר ואני לא רואה אותו ביציאה לבית ספר.
הוצאתי את הטלפון שלי כדי למצוא את המספר שאיתו הוא התקשר אלי אתמול.  מצאתי רק טלפון של הבית.  אז איך אני אגיע אליו???
בדיוק כשחשבתי לוותר על השיחה שלו איתי, ולחזור הביתה, מישהו שם את היד שלו על הכתף שלי.
נבהלתי באותו רגע אבל כשהסתובבתי ראיתי שזה הוא, אז נרגעתי.
״הבלתי אותך?״ הוא שאל.
״אל תעשה לי את זה יותר!״ אמרתי, ״קודם תראה שאתה קיים ותגיד משהו.״
שחר עשה כן עם הראש והתחלנו ללכת. ההליכה הייתה בשקט.
״למה לא לדבר על זה עכשיו?״ שאלתי.
״בבית.״ הוא ענה והמשיך לשתוק.
אחרי שהפסקתי להתמקד בו, שמתי לב שהדרך יותר מדי מוכרת לי.
״שחר, הולכים לספיר?״ שאלתי, עצרתי והוא המשיך ללכת.
״לא.״
״אבל זה הדרך לבית שלה! אנחנו עוד מאט עוברים לידו, ואתה לא גר לידה!״ אמרתי גם אם לא היה לי מושג איפה הוא גר.
״אני כן.״ הוא ענה והמשיך ללכת.
היינו כבר במרחק גדול אז כדי להגיע אליו הייתי צריכה לרוץ.
הוא לא יכל לעצור ולחכות לי הטמבל הזה?
עברנו ליד הבית של ספיר והתפללתי שהיא לא תראה אותי עם שחר.
הגענו לאיזה בית גדול עם דלת לבנה ושלוש קמות. שחר עצר.
״וואוו, אתה גר פה?״ שאלתי מופתעת.
״כן.״ הוא אמר והתקדם לעבר הדלת.
״במה ההורים שלך עובדים?״
״אבא שלי עורך דין ואימא שלי רופאה.״ הוא ענה.
היי להורים שלי יש חבר מהילדות שהוא עורך דין והתחתן עם רופאה. ויש להם ילד. בגיל שלי. וקוראים לו-

אוי, אל תגידו לי שזה הוא?
״שחר, אתה-״ הוא קטע אותי וכנראה הבין למה התכוונתי.
״כן זה אני, עכשיו תכנסי או שאני סוגר את הדלת.״ וואוו ג׳נטלמן אמיתי זה.

אני לו מאמינה שזה הוא.
הוא היה חנון טוטלי בכלל.
למדנו ביחד לפני שעברתי לפה, סליחה: לפני שעברנו.
אני לומדת איתו כבר שנתיים ולא ידעתי את זה? למה הוא לא דיבר איתי? אח שלי יודע את זה?
הוא כל כך השתנה!

נכנסנו לחדר מסודר להפליא, והכי פשוט שאפשר. קירות בצבע אפור לבן, ארון לבן , שולחן כתיבה עם מחשב עליו וכיסא שחור. מיטה עם סדינים לבנים ושחורים, ליד מדף עם ספרים, הרבה ספרים. ועל הרצפה שום לכלוך, רק שטיח שחור.

זה נראה כאילו הוא לא אוהב צבעים.רק שחור, אפור ולבן.

הוא זרק את התיק שלו מתחת לשולחן כתיבה והתיישב על המיטה שלו. אני חיכיתי בלי לדעת מה לעשות.
״אולי תשבי כבר!״ הוא אמר קצת עצבני.
שתקתי, התיישבתי על השטיח ליד התיק שלי. הוא היה ממש נעים. התחלתי לשחק עם השיערות הנעימות של השטיח.
״טוב אז כמו שהבנת אני שחר אייקנבאום.״ ככה קראו לו! לגמרי שחכתי את השם משפחה שלו. ״החנון שזרקו את הספרים שלו וגנבו לו את הקלמר...״ הוא סיכם לי. היינו ממש אכזריים פעם.
״מצטערת שלא התערבתי״ אמרתי בכנות,״הייתי יותר מדי עסוקה במקובלות...״ אני אומרת, מתביישת מעצמי.
״זה בסדר אני מבין אותך.״ גם הוא נראה כנה.
״כל כך הישתנת!״ אמרתי עדיין מתפעלת מהשינוי שעבר.
״כן, פחדתי שזה יקרה שוב אז ניסיתי להשתנות כמה שיותר.״ הוא אמר.
״טוב אני מבינה אותך, במקומך הייתי עושה אותו דבר...״ אחרי שאמרתי את זה הוא נראה יותר רגוע והוא נשכב על המיטה שלו בנוחות,״אבל עדיין לא סיפרת לי למה היית צריך עזרה ממני!״ הוספתי.
״אה, כן פשוט אני יודע שעברת גם משהו כזה, גם אם זה היה כשהיית יותר צעירה...״ הוא אמר ושם את הידיים שלו מאחורי הראש שלו.
״טוב מה אתה מדבר עלי כאילו אני זקנה אחת!״ אמרתי ושנינו צחקנו.
״נו אבל היית-״ הוא הפסיק לדבר בגלל משהו. לא ידעתי מה אז הסתכלתי לכיוון שאליו הוא הסתכל גם.
אימא שלו עמדה על פתח הדלת. היא נראתה קצת עצבנית. אבל הפנים שלה היו מוכרות לי כל כך, שחייכתי אליה. זכרתי אותה כמישהי חייכנית ונחמדה אלי ואל אחי ירין. אבל כרגע היא נראתה על סף התפוצצות. לא ידעתי למה, אבל נסיתי להרים לה את המצב רוח.
״מה נשמע, שנטל?״ לקח זמן עד שהצלחתי להגיד את השם שלה נכון. היא צרפתייה לפי מה שאני זוכרת, ולפי השם ומבטא גם!
״בסדר גמור, קצת הקשו עלי בעבודה אבל אני בסדר!״ היא ענתה ועל פניה חיוך קלוש. ״לא אמרתי לי שאתה מזמין חברה כזאת קרובה למשפחה!״ היא הוסיפה והסתכלה על שחר.