ביום שונאים בלילה אוהבים

פרק 35: אנחנו שווים

טריגר: פגיעה עצמית
נ.מ דראקו
אני ממש מקווה שגריינג'ר לא סיפרה לאף אחד על מה שאמרתי לה, או אבא או אדון האופל יהרגו אותי אם הם ישמעו על זה.
כולם אמרו לי שאני נראה חיוור אבל לא היה לי אכפת. הארי שונא אותי. אני אמשיך לחתוך ולנסות להעלים את החרא שיש לי על היד.
הלכתי לארוחת בוקר באיחור, אחרי שחתכתי בלילה ונחשו מה? כמובן שנתקעתי באחד והיחיד הארי פוטר. נפלנו אחורה והשרוול שלי קצת עלה.
לרוע המזל הארי ראה את החתכים. הוא הסתכל עליהם ואז העביר את מבטו אלי במבט חסר אונים.
"תפסיק" הוא אמר וראיתי שהוא מנסה לא לבכות. למה לעזאזל שהוא יבכה? הוא שונא אותי.
"אל תגיד לי מה לעשות" אמרתי, כיסיתי את החתכים מחדש ורצתי חזרה למועדון של סלית'רין. אני בכל מקרה לא אוכל.
נכנסתי לחדר שלי, הלכתי למגירה, לקחתי את הסכין אבל לא כדי לחתוך. הסתכלתי על הסכין והרגשתי דמעות מדגדגות את פני. הארי שונא אותי? הארי לא שונא אותי? גריינג'ר אמרה שהוא אוהב אותי, אבל אני לא יכול להאמין לזה... מצד שני, המבט שלו... אני לא יודע... החזרתי על הסכין למגירה, אני צריך לדבר עם הארי.
רצתי לכיוון האולם הגדול אבל כשיצאתי מהמועדון ראיתי שהארי מנסה לנחש את הסיסמה למועדון.
"הארי?" שאלתי.
"הארי?! אתה אמור לקרוא לי פוטר" הוא אמר.
"למה שאני אקרא לך פוטר?" שאלתי.
"כי אתה שונא אותי" הוא אמר. כאב לי.
"אני לא שונא אותך, אני פשוט מפחד" אמרתי.
"אני צריך זמן. אבל תפסיק"
"אני לא יכול" אמרתי והרגשתי איך הדמעות מגיעות שוב.
"כואב לי לראות אותך סובל" הוא אמר.
"אני מצטער הארי" אמרתי וחזרתי למועדון.

נ.מ הארי
אני לא יכול לחיות בידיעה שהוא סובל, אבל מצד שני אם אני אמות החברים שלי יסבלו... אני פשוט אסבול. כמו שדראקו סובל. רצתי למטבחים.
"הארי פוטר אדונילי! נשארת רעב?" שאל דובי.
"אני צריך סכין" אמרתי.
דובי נתן לי סכין.
"תיזהר איתו" אמר לי גמדון אחר.
"אני אזהר. דובי, תישבע שלא תגלה לאף אחד שלחקתי מפה סכין ואם אתה מגלה אל תעניש את עצמך" אמרתי לדובי.
"דובי נשבע, תודה לך הארי פוטר אדונילי" דובי אמר.
יצאתי המטבחים ורצתי לחדר מועדון של גריפינדור. עליתי לחדר שלי, סגרתי את הוילון האדום מסביב למיטה כדי שאם יכנסו לחדר לא יראו אותו.
הורדתי חולצה, נטלתי את הסכין והתחלתי לחתוך. חתך אחד, שניים, שלושה... עד שמישהו יכנס לחדר. זה כאב, אפילו שרף, אבל ככה דראקו מרגיש, רציתי להרגיש את זה גם, כדי שנהיה שווים. פתאום שמעתי את הדלת נפתחה, מיהרתי לשים חולצה ארוכה שהייתה על המיטה המבולגנת שלי, שמתי את הסכין מתחת לכרית, חבשתי את היד עם תחבושת שהכנתי מראש במהירות ועשיתי פני ישן. שמעתי את רון והרמיוני מנהלים שיחה.
"את חושבת שהוא ישן?" שאל רון.
"רון, אל תפריע לו" אמרה הרמיוני ושמעתי שמץ דאגה בקולה.
מישהו פתח את הווילון וניער אותי. עשיתח כאילו בדיוק התעוררתי.
"הארי הייתה כבר ארוחת בוקר, הבאנו לך כריכים" אמרה הרמיוני. רון הגיש לי את הכריכים.
"תודה" אמרתי ולקחתי אותם מידיו של רון. הם שמו לב לתחבושת.
"למה יש לך תחבושת?" שאל רון בתמימות, אך הארי היה בטוח שהרמיוני יודעת למה.
"נחתכתי ממשהו אז שמתי תחבושת" עניתי לו. זה היה חצי שקר, הרי באמת שמתי תחבושת בגלל חתך, אבל אני חתכתי את עצמי, ואני יודע עם מה.
"רון תן לי רגע לדבר עם הארי" הרמיוני אמרה ורון יצא מהחדר.
"אני לא יכול להפסיק" אמרתי לפני שהיא הספיקה להוציא צליל.
"הארי זה רק פוגע בך!" אמרה הרמיוני.
"דראקו גם פוגע בעצמו" אמרתי והרגשתי את הדמעות.
"הארי" גם הרמיוני כמעט בכתה.
"אני אנסה, אל תבכי" לא ידעתי אם כבר נגמר לה המחזור, לא הסתכנתי.
"תודה, אני אתן לך להתלבש" היא אמרה ויצאה מהחדר.
~~~~~~~~~
(לילי)תודה לונה גמרת לי לבכות ולרעוד
הפרק יצא ארוך במיוחד כי לונה ניסתה להשאיר אותי בהכרה אחרי התקף חרדה
אכלתם היום? שתיתם? ישנתם טוב?
עד הפרק הבא תקיאו קשת✨🌈
אוהבות לילי ולונה