האבודה והבודדה

המכתב

לוסי

נשכבתי על החול הרך והבטתי בכוכבים. ריילי התיישבה לידי והתחילה להקפיץ אבנים על המים.

היתה לי הרגשה לא טובה, כאילו משהו רע עומד לקרות, לא יכולתי שלא להביט הצידה ואמרתי "אממ ריילי?"
"כן לוסי?"
"מה זה?" והצבעת לכיוון האבנים הגדולות שבלטו בקו החוף, היתה מונחת שם מעטפה צהובה שנראתה שהתעופפה ברוח מאזור ה-
"זה בא מהבית שלי" מילמלתי, רצתי לשם ותפסתי אותה שניה לפני שהגיע משב רוח חזק וכמעט העיף אותה משם, צעדתי בשקט בחזרה לריילי כאילו יודעת מה כתוב שם מראש.

"נווו תפתחי את זה!!"
"א- אני לא יכולה" אמרתי "יש לי הרגשה רעה, אני לא מסוגלת"
"יודעת מה? אז אני אפתח!" אמרה ריילי וחטפה לי את המעטפה מהידיים
"לא ריילי-" אבל היה מאוחר מידי, היא קרעה את המעטפה והתחילה לקרוא.

דמעות מילאו את פניה ויבבות חלושות נשמעו "מה קרה?" שאלתי "אתם- אתם-" היא פרצה בבכי והושיטה לי את המעטפה

גברת סמית' היקרה.

מתנצלים להודיעה כי חובותייך בבנק עברו את סף המותר. הבנק נאלץ לעקל את ביתך, כפי שסוכם בחוזה הנ"ל.

בברכה,

רשות הבנקים האמריקאית.

פרצתי בבכי וידיי הרועדות כמעט עזבו את המכתב
"א- אני בכלל לא ידעתי שאנחנו בחובות... אני חשבתי שהכל בסדר גמור..."

ריילי חיבקה אותי ונרגעתי טיפה "אני צריכה להביא את המכתב לאמא שלי, אני ממש מצטערת שאני ככה הולכת לך רייל" אמרתי לה "זה בסדר גמור" ענתה לי "את חייבת... אז גם אני אחזור הביתה כבר. ביי לוסי, אני מקווה שהכול יהיה בסדר" את השורה האחרונה מילמלה בשקט אבל שמעתי, כמעט פרצתי בבכי שוב.

"ביי"
"ביי"

הוצאתי את הכפכפים שלי מהתיק ונעלתי אותם, התחלתי ללכת על החול, כבר לא בשמחה ובצחוק אלה בעצבות, שאני עומדת לעזות את ביתיי, את קלואי והכי חשוב, את ריילי.

חריקה נשמעה כשפתחתי את דלת הבית.
"לוסי! חזרת! את רוצה לאכול משה-" אימי נכנסה לסלון וראתה את הדף שבידי "אוי לא חמודה אני-" "למה לא סיפרת לי? למה אני צריכה לגלות שאני עוזבת עוד כמה ימים ככה פתאום? מה עם ריילי? מה עם קלואי? מה עם כל האנשים שעובדים פה? הם פשוט יאבדו את עבודתם? לא יהיה להם כסף? אם היית אומרת לי את זה מוקדם יותר אולי היינו מספיקים לעשות משהו!" המילים התפרצו ממני בבום, זרקתי את הדף ורצתי לחדרי בבכי.

בחדרי פתחתי את הקרש הרופף, ברור שאימי לא ידעה עליו כי אז היא הייתה דורשת שיתקנו אותו... היה שם את היומן הנטוש שלי, את הנעלי ספורט המקושקשות, הישנות וה"ילדותיות" לפי אימי, את בובת הפיל ממתי שהייתי קטנה ותמונה. בתוך מסגרת זהב עדינה. אני ואבי יומיים אחרי יומולדת עשר שלי, שבוע לפני יום המוות שלו.
לקחתי את התמונה והצמדתי אותה לגופי, מחבקת אותה כאילו אבי עדיין נמצא שם.
אבי היה היחיד שהבין אותי, שהרגשתי ממש מחוברת אליו.
אם מסתכלים על התמונה אפשר להבין מאיפה קיבלתי את מראי, שערי הכהה, צבע עורי השחום, עיניי שבצבע דבש... הכל ממנו.
הנחתי את התמונה על השידה ונשכבתי על מיטתי.
לאט לאט נרדמתי

————————————————

מקווה שנהנהתם🙂

אני אנסה להעלות לפחות פרק אחד/שתיים בשבוע

יכול להיות שלפעמים יותר...

סורי אני לא כותבת כזה הרבה זמן אז אני עדיין לפעמים נתקעת😅