לילה מקולל(taekook)

פרק 25

לא זה לא קורה לי לאאאא

"פ-פרינסס אתה בסדר? זה אני... אתה יודע מי אני נכון?"
שאלתי והתקדמתי אליו אבל הוא הסתכל עליי בקור ופתאום גל עוצמה העיף אותי אחורה וחתך נותר על הלחי הימנית שלי
"לא! טאהיונג מה אתה עושה אתה לא מזהה אותו?" ג'ימין צעק ורק אז שמעתי אותו מדבר בקול קר ואפל
"אני לא יודע מי אתם אבל לא אתן לכם להניח אצבע אחת על קאי שלי!"
ל-לא... זה לא נכון!
זה לא נכוןןן
"אתה לא יודע מה אתה אומר בייבי בבקשה בוא איתי הביתה!"
התחננתי ודמעות נפלו על הלחיים שלי
הוא צחק, הוא פשוט צחק והסתכל עליי מלא רחמים
"אתן לכם שתי ברירות... או שתעזבו ולא תחזרו הנה יותר, או שאהרוג את כולכם כאן ועכשיו"
ואז הבנתי...
.

.

.

.

.

.

הטאהיונג שלי נעלם

*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

אתם מוכנים!?!?!
פרק אחרוןןןןןןןן
אני בהלם!
טוב אז ככה... נהנתי מאוד לכתוב את הספר הזה, בכיתי וצחקתי כלכך הרבה פעמים בזמן הכתיבה ובאמת קשה לי להאמין שאני אשכרה כותבת את הפרק האחרון עכשיו...
אני באמת מקווה שתאהבו אותו...
השקעתי המון מחשבה באיך שאני רוצה שזה יסתיים ואני באמת מקווה שתאהבו!
תהנו מהפרק!💖

*-*-*-*-*-*-*-*-*

נ.מ כללית

אף אחד מהם לא הבין את מה שקורה...
למה זה קרה ככה?
למה דווקא עד שהיו מאושרים?
'כנראה שהגורל באמת אכזרי לפעמים...'
חשב ג'אנגקוק ודמעות נופלות מעיניו
"פ-פרינסס בבקשה! אתה באמת לא מזהה אותי? אני קוקי שלך בבקשה תחזור אליי!"
הוא התחנן והסתכל על אהובו במבט אבוד והשני רק הסתכל עליו בקור
"תקשיב אני באמת לא יודע מי אתה... הדבר היחידי שאני יודע הוא שאתם רוצים לפגוע בקאי ואני לא אתן לכם לעשות את זה בלי שתעברו אותי קודם!"
"איך אתה יכול לומר את זה!?! אתה באמת לא זוכר? טאהיונג הוא ניסה לחטוף אותך! לאנוס אותך ולפגוע באהוב שלך ובכל מי שיקר לך! איך אתה יכול לשכוח את זה!?" ג'ימין צעק עם דמעות
החבר הכי טוב שהוא הכיר כל חייו לא היה שם יותר... אבל ג'ימין לא איבד תקווה והחליט לקחת צעד נואש אחרון...
"אם אתה לא מתכוון להקשיב כשאני מדבר איתך, אתה תקשיב לי כשאני אלחם בך"
ועם זה הוא התחיל לשלוח כדורי אור בוהקים לעבר האחר שלא נראה שהתרגש מיזה כלכך...
"באמת... אני חושב שיש לך יותר להציע לי מכמה כדורי אנרגיה עלובים" טאהיונג אמר בגיחוך
ג'אנגקוק הסתכל מסיבו וראה את יונגי עוד שניה מתפוצץ... 'טוב גם אני הייתי אם הייתי במקומו...'
הוא חשב ואז ראה את קאי בזווית העין הולך לאיזה מקום כלשהו אחרי הארמון (בגן עדן לול)
והחליט שהגיע הזמן לשים לכל זה סוף!

הוא התגנב אחריו בלי שאף אחד שם לב...מה שלא היה קשה כי יונגי וג'ימין היו עסוקים ושון...אין לו שום מושג איפה היא כי היא פשוט נעלמה בשניה אחת.
הוא המשיך ללכת אחרי קאי בצעדים שקטים ובטוחים במורד הארמון עד שהגיע למה שנראה כמו מאין מרתף... אבל כשהוא עבר את הדלת הוא ממש לא ראה את מה שאתם חושבים לאלא, זה לא היה עוד אחד מאותם החדרים הקטנים, המצחינים והחשוכים האלה בכלל לא, זה היה כמו עולם אחר שהוא לא ראה מעולם
וזה הפחיד אותו יותר ממה שהוא חשב.