The Sound of Music

10

חלפו להם שבועיים מאז המסיבה.

עם כל יום שחלף הנערים החלו להתאגד לחבורה אחת גדולה, העבודה בביולוגיה -שהם הגישו לפני כמה ימים- תרמה לכך לא מעט.

הכי מפתיע היה שלואי וברנדון התחברו יותר מהמצופה.

אף על פי כי אין להם יותר מידי תחומי עניין היה אחד שחיבר בניהם -קריאה.

לשניים היה טעם דומה מאוד בספרים והם קראו לא מעט ספרים משותפים, לואי קורא עכשיו את הספר '55' בעצתו של ברנדון, ושחור השיער קורא עכשיו את 'פרסי ג'קסון'.

"אז מה אם זה 'ילדותי' זה ספר חובה!" כך טען הנמוך כחלק ממסע שכנועיו.  

בכל פעם שהם היו ביחד המתולתל הרגיש מעין צביטה קטנה בחזהו -לא שהוא יודה בכך.

השעה הייתה 11:55 והצלצול המודיע על קץ הפסקה השנייה הדהד במסדרונות האפרוריים של בית הספר.

כחול העיניים הלך אל חדר המוזיקה- יש לו עכשיו שעתיים חלון- מחליט לנצל את הזמן.

הוא נכנס אל החדר והדליק את האורות- כבר לא נועל אותו- ובחן את כלי הנגינה.

הוא התיישב אל מול הפסנתר השחור אשר הבריק מתחת לאור הפלורסנט הלבן, אבל זה הרגיש לא נכון, הוא לא רצה לנגן עכשיו על הפסנתר.

הוא עבר אל הגיטרות בוחן אותן.

כחול העיניים הרים את גיטרת הבס, אך התחרט לוקח את הגיטרה האקוסטית במקומה.

הוא פרט עליה מעט ומיד לאחר מכן כיוון אותה.

הוא החל לנגן ולשיר בו זמנית.

"What's been happenin' in your world?"

השיר 'Snap Out Of It' של 'ארקטיק מאנקיז'.

הוא המשיך לשיר כששמע את אחד מהכיסאות נגרר אחורה, לואי כבר ידע שזה המתולתל, לכן הוא לא הופתע כאשר הסתובב עם הפנים אליו.

הוא המשיך לשיר, לנגן, מתמסר אל המוזיקה, אל הגיטרה, אל המיתרים עליהם הוא פורט, אל הכל.

כאשר כחול העניים ניגן הוא כאילו ושם את העולם על 'השתק', הוא שכח מהכל, הוא הרגיש מרחף, כאילו והוא על סמים.

המוזיקה, השירה, כל אלו שימשו לו כמקום מפלט, כאילו והוא שם את העולם על 'השהייה' מטייל בין האנשים הקפואים במקומם וממשיך בשלו.

הוא הרגיש חופשי, כאילו והוא מוריד את כל המסכות מעליו, נשאר הוא עצמו, פגיע, חשוף לכולם, ובאותו הזמן חזק מכל מעטפת אחרת.

המתולתל שם לב.

הוא שם לב לדרך בה הוא עוצם את עיניו הכחולות כשצריך לעלות מעט בטונים, הוא שם לב למבט המרוכז כשהיה מעבר קשה בין אקורד לאקורד.