let him go

chapter 2- אוון

עצמתי את עיניי, וניזכרתי.
~פלאשבק~

"לימונדה אחת בישבילך, ומים בישבילי." אמרתי והנחתי את שתיי הכוסות על השולחן.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לאכול משהו?" שאלתי אותו ונעמדתי מולו. מחכה שהוא יענה לי וכול מה שקיבלתי ממנו זה חיוך קטן שרק גדל. הוא תפס את ידיי ומשך אותי אליו, כך ששתיי רגליי מצדדי רגלו.

"כול מה שאני רוצה זה אותך." הרגשת חמימות עטפה אותי כשהוא הניח את ידו על הלחי שלי, גורם לעיניי להיעצם ולשפתיו לנחות על שפתיי. הנשיקה התעמקה משנייה לשנייה. לא רציתי להפסיק, הוא לא רצה להפסיק. היינו בשיכרון חושים לא היה אכפת לי שהאוויר כמעט ונגמר לי.
הוא החזיק את הגב שלי עם היד הפנויה שלו והשכיב אותי על הספה כך שהוא מעליי ושפתיינו מסרבים להיתנתק.
כשכבר לא יכלנו יותר שפתיינו התנתקו לאט ובנשיקות קטנות עמוקות ורכות הוא החל לנשק את צווארי גורם לרעדים בגופי.
ידיי עברו מעורפו אל ראשו, ניתקלת בכובע שלו מה שהזכיר לי את הנורא מכול. לא רוצה להיזכר בזה לא רוצה את זה, כול כך מעצבן אותי שזה ייגמר מתישהו, ובקרוב.
לאט הורדתי את הכובע, חושפת את ראשו הקירח. עיניי נעצמו מסרבות לתת לדמעות לצאת החוצה, חשבתי שאני אתרגל לזה. כול כך טעיתי.
"בייב..." הרגשתי את ידו על הלחי שלי ודמעה מלוחה וארורה ברחה, זולגת על הלחי שלי וניפגשת על ידו.
למה זה קורה לאנשים כול כך טובים, לאנשים שלא מגיע להם את זה בכלל?! למה לעזאזל למה?!
'אלוהים אני כול כך אוהבת אותו, אל תיקח לי אותו, אני מתחננת!'
"אני יודעת מה אתה רוצה להגיד! 'שאם זה הוחלט למעלה אין כבר מה לעשות, שהכול יהיה בסדר, שלא צריך לייחס לזה חשיבות ושצריך להמשיך כרגיל." קטעתי אותו ואמרתי בכעס מדקלמת את מה שהוא אומר לי בכול פעם. הדמעות כבר שוחררו וכול מה שראיתי זה אותו במטושטש.
"אבל לעזאזל עם זה אוון אני לא יכולה להשלים עם זה! אני עדיין לא מוכנה לשחרר אותך!" מילמלתי תוך כדי הבכי.
אני רוצה להזדקן איתו אני רוצה להקים איתו משפחה, אני רוצה אותו. מהרגע הראשון שראיתי אותו משהו בו משך אותי אליו, מאותו יום לפני שנתיים בכיתה י ועד היום הפרפרים לא מפסיקים לרחף לי בבטן מכול מבט, ליטוף או נשיקה שלו.
הוא האחד שלי ואני בטוחה בזה! אז איך אני אוכל להמשיך בלעדיו?
הוא ניגב את דמעותיי, מנשק ברכות את שתיי עיניי.
"אני כאן יפה שלי, ואני מוכן לבזבז כול שנייה שנישארה לי איתך, עד שיימאס לך ממני." הוא אמר עם חיוך קטן.
"בחיים לא יימאס לי ממך." אמרתי לו והסתכלתי עמוק בעינייו מעבירה את ידי על הלחי שלו הוא תפס את ידי ונשק לה.
"אני כול כך אוהב אותך." הוא אמר לי לא מוזיז את עינייו הכחולות מעיניי.
"גם אני אותך." ותמיד אוהב אותך.
"יש לי הפתעה בישבילך." הוא אמר והתיישב כשרגליי על ברכיו, התרוממתי לישיבה והבטתי בו במבט מסוקרן.
"זוכרת את הרשימה של כול הדברים שלא עשיתי שאני רוצה להספיק לפני ש..."
"שלא תעז להגיד את זה!" אמרתי לו בכעס. לא אוהבת לשמוע את המילה הזאת, היא עושה לי רע.
"וכן אני זוכרת, מה איתה?" אמרתי לו רגועה יותר.
"אז... טסים לצרפת בייב, לדיסנילנד!" הוא אמר לי והוציא מהכיס האחורי שלו שניי כרטיסיי טיסה. מבט מופתע הופיע על פניי.
"מ...ה? מתי אוון? אתה רציני?" שאלתי אותו עדיין מופתעת מכך שאנחנו טסים.
"הכי רציני שיש. תארזי מזוודה טסים לשבוע." הוא אמר לי עם החיוך המושלם שלו גורם לי להדבק בו.

...

פתחתי את עיניי והבטתי כלפי מטה.

"אני אשאר בבית." אמרתי וקריאות ה'יש' הופסקו ישר והמבטים שלהם הופנו אליי.

"ידעתי." דילן אמר זרק את המזלג על הצלחת והלך משם.

"כדאי שתלכי אליו." אמבר אמרה לי. עשיתי כדברייה וקמתי אל דילן. שמעתי את הכדור מוטח על הלוח של הסל.

הרמתי את הכדור שהתגלגל אל רגליי.

"דילן..." אמרתי לו מנסה למנוע ממנו להתרחק ממני וללכת.

הוא הסתובב אליי בחדות ויכולתי לראות את עינייו הנוצצות ואת המבט העצוב שלו.

"לא! לפני שתגידי משהו אני רוצה גם להגיד.

אני ידעתי מהרגע הראשון שלא תרצי לבוא ידעתי שתעדיפי להישאר בבית מאשר לבוא לחגוג איתי, אבל את חייבת להבין שגם אני מתגעגע אליו גם אני הייתי רוצה שהוא יהיה פה אבל הוא לא! בבקשה אל תשארי פה בגללו, אני רוצה שתחגגי איתי. את תעשי את זה בישבילי?" הוא אמר לי בעצב וכעס. כמות הדמעות שירדה לי לא הייתה צפוייה. הרגשתי צביטה בלב. זרקתי את הכדור וחיבקתי אותו חזק מנשקת את ראשו.

דילן ואוון היו כמו אחים, דילן כול כך שמח שסוף סוף יש לו מישהו, שהוא יכול לשחק איתו ולראות איתו משחקים. היו פעמים שאוון בא אליי הביתה בישביל דילן לא בישבילי.

אוון אהב אותו כאילו היה אחיו הקטן, הוא בהחלט חסר לדילן. וגם לי.

"אני אבוא."

איך הסיפור עד עכשיו? אני אשמח לשמוע חוות דעת :)
הסיפור בהתחלה יהיה קצת עצוב, זה חשוב להמשך אבל אל תדאגו זה ישתפר.