let him go

chapter 19-האנגאובר

אם יש משהו שאני שונאת זה הכאב ראש של האנגאובר, זה השטן בהתגלמותו, הראש שלי כואב זה מרגיש כאילו בונים לי בניין במוח. והדובדבן שבקצפת, אני. לא. זוכרת. כלום.

"מה קרה אתמול?" מלמלתי שהפלאפון מונח על אוזני כשהראש שלי עדיין על הכר.
התקשרתי לקלואי כי ידעתי שהיא תספק לי את התשובה למה לעזאזל קרה אתמול!
"בצדק את לא זוכרת, שתית בכמויות." קלואי פיהקה ואמרה לי.
"כן אני מרגישה..." הרגשתי כאילו הוא מתפוצץ, לא יכולתי למצמץ בלי להרגיש כאב.
"אבל אל תדאגי יש לך מזל שנפלת על בן נורמאלי שדאג שתגיעי הביתה בשלום." שהיא סיימה לדבר הרגשתי את הלב שלי נופל לתחתונים.
"מה מה זאת אומרת? אני הייתי עם מישהו? אל תגידי לי שעשי..." התרוממתי ושאלתי במהירות. טעות, כול כך טעות. הראש שלי כול כך כאב בגלל שהתרוממתי בכזאת מהירות.
"כן ולא תרגעי, הוא אמר לי למסור לך שתהיי פיקחית מספיק שלא קרה ביניכם מה שאת חושבת, ושזה היה הלילה הכי מדהים בחיים שלו." היא אמרה בחלומיות. למה אני לא זוכרת כלום, זה שיגע אותי.
"את זוכרת מי זה היה?" שאלתי אותה בתקווה לשמוע כן, כול כך רציתי לדעת מי זה ולא להשאיר את זה בתור תעלומה, כי אני השתגע.
"את האמת שלא, הייתה לו מסכה." היא מילמלה תוך פיהוק שוב.
"טוב תודה קלואי, כדאי שתחזרי לישון." היא מילמלה משהו וגרמה לי לחייך ולנתק לה את השיחה.
החזרתי את הפלאפון לשידה וקמתי מהמיטה כשהראש שלי מסתחרר טיפה.
לקחתי מגבת ויצאתי מהחדר לחדר האמבטיה, מילאתי לי אותה ושפכתי לבפנים סבון מיוחד לאמבטיה, הייתי חייבת את זה לעצמי הייתי חייבת להרגיע את הגוף והראש שלי טיפה.הורדתי מעליי את הבגדים ונכנסתי לתוכה מניחה את ראשי על מגבת שהייתה שם שכופלה בדיוק לצורה נוחה מספיק כדי לשמש ככרית.

עצמתי את עיניי ושיחזרתי את הצעדים שלי מאתמול בלילה שמשום מה אני זוכרת עד לרגע שניתקלתי בבחור ההוא, זהו משם הכול מטושטש לי ולא ברור.
אחריי חצי שעה שעשר דקות מתוכם אני בטוחה שנירדמתי, יצאתי מהאמבטיה ונכנסתי להתקלח, כבר אז הרגשתי את הכאב ראש פוחת טיפה.
כשיצאתי לבשתי עליי חולצה לבנה ארוכה וטייץ שחור וירדתי למטה שהשיער פזור על גבי.
"בוקר טוב." הרגשתי מישהו מחבק אותי מאחורה ופלאשבאק קטן חזר למוחי, אני עמדתי באמצע החדר שמולי מיטה שלפתע הרגשתי יד על בטני ונשיקה מונחת על כתפי ושם זה נגמר.
כולך כך נילחצתי, ואם הבחור שהייתי איתו שיקר לקלואי ובאמת עשינו את זה? אני אמורה לקחת עכשיו כדור? אלוהים כמה שאני שונאת סימני שאלה!
"תרחק ממני יש לך ריח של סיגריות." הורדתי את ידייו ממני. והמשכתי ללכת למטבח שהוא מאחוריי והחששות רק מתגברות במוחי.
"ידעתי שתגידי את זה." הוא אמר והתיישב על הכיסא, הוצאתי שקית שוקו מהמקרר וישבתי בכיסא לידו כשראשי מונח על כתפו. הוא היה בפלאפון שלו.
"נכון שבא לך להכין לנו משהו לאכול?" הרמתי את ראשי וחייכתי אליו ולאחר מכן פתחתי את השקית שוקו. הייתי רעבה מאוד, והשעה הייתה רק עשר וחצי ולקום להכין משהו לא הייתה אופציה בכלל.
"שמנה, לכי תתארגני נלך לאכול בחוץ." הוא אמר לי ולאחר מכן הניח לי נשיקה על הראש ויצא מהמטבח. קמתי גם אני וזרקתי את השקית שוקו החצי ריקה לפח ועליתי למעלה לחדר, לבשתי ג'קט עור שחור מעליי ונעלתי נעלי ואנס לבנות. התבשמתי טיפה וירדתי למטה, לא טרחתי לעשות קוקו, העדפתי אותו פזור. ג'ייק ירד למטה ששיערו היה נראה רטוב, כנראה התקלח ובגלל זה לקח לו יותר זמן ממני.
נסענו ביחד למסעדה קטנה באזור והתיישבנו לאכול.
"תודה." הודנו למלצרית שהגישה לנו את האוכל שלו חיכינו נורא. הזמנו טוסט שנינו אחריי שהתלבטנו מה להזמין ובסוף זה הדבר היחיד שהתחשק לשנינו. אני הזמנתי לימונענע גרוס וג'ייק הזמין מיץ תפוזים סחוט.
השלמנו פערים אחד עם השני, מזל שיש את הסופ"ש שאנחנו לא בלחץ של הלימודים והכדורגל שלו ואנחנו יכולים לשבת ולהירגע ולצחוק כמו שרק שנינו יודעים.
"מה יהיה? אנחנו גרים ביחד ואני מרגיש כאילו אנחנו מדברים פעם בשנה." הוא פלט לתוך השקט ששרר אחריי שיחה מלאה בצחוק.
"זה כי אתה עסוק מידיי באווה ששכחת שאני קיימת." אמרתי לו בחיוך ושתיתי מהמשקה שלי.
"אני שומע קנאה בקולך גברת ש'יי?" הוא אמר לי ברשמיות וחייך את החיוך השובה שלו, אני כול כך אוהבת שהוא מחייך, מבחינתי זה הדבר הכי יפה בו.
"אל תסתכל עליי ככה, חתיכת נוטש,"
"אתה מאוהב?" התרצנתי לרגע אבל עדיין חייכתי טיפה.
"אני מאושר." הוא אמר לי עדיין עם אותו חיוך. כול כך קשה לו להודות שהוא מאוהב, פחדן!
"מה עשיתם אתמול? הייתם במסיבה של זאק?" שאלתי אותו.
"לא, בסוף הלכנו למקום אחר."
"ואת היית שם אתמול?" הוא שאל ונתן ביס לטוסט שלו.
"כן, אבל אל תשאל אפילו איך היה כי אני לא זוכרת כלום." אמרתי לו והתעסקתי עם הקשית, לא רציתי להיזכר בזה שוב, לא שאני זוכרת משהו.
"אני שונא שאת משתכרת שאני לא איתך." הוא אמר לי טיפה כועס, יכולתי לראות הלסת שלו מתאדקת מעצבים.
"ואני שונאת שאתה דואג לי יותר מידיי." אמרתי לו מבלי להיסתכל עליו ותקעתי את המזלג בסלט. זה אחד הדברים שמוציאים אותי מדעתי שאנחנו יוצאים יחד, הוא אף פעם לא משוחרר עד הסוף הוא לא נותן לעצמו להינות מספיק כי הוא מרגיש שהוא צריך לשמור עליי ואני שונאת את זה.
"את יודעת שאני אף פעם לא אפסיק, נכון?" הוא שאל אותי והרים את מבטי אליו. גלגלתי את עיניי והנהנתי.
"תסיימי לאכול אנחנו כבר מאחרים." הסתכלתי עליו בתהייה, והבטתי בשעון שבפלאפון שלי שהראה שעכשיו השעה אחד בצהריים.
"לאן?" שאלתי אותו.
"את תראי." הוא אמר לי ושתה את כול תכולת הכוס שלו. עוד מסתורין? זה ממש מה שאני צריכה עכשיו.