כעבור שבועיים
אלאדין רובין
גבריאל לא עוזב אותי לרגע ותמיד דואג שאני אוכלת, הוא אפילו עכשיו, יושב מולי בשולחן ומחכה שאסיים את הצלחת. ״אני אסיים לאכול את זה, גבריאל. תפסיק להסתכל עליי כאילו אני עומדת להתפרק.״ אני ממלמלת ברוגז.
״לא אתן לזה לקרות, בכל מקרה,״ הוא אומר בנימה מבטיחה.
״למה לקרות?״ אני מכווצת את גבותיי בבלבול.
מאז שהתעלפתי מהלחץ, הוא מתנהג כאילו אני עשויה מחרסינה. ״לך. להתפרק. שום סיכוי. לא במשמרת שלי.״
אני לא יכולה שלא לחייך.
הוא מתנהג ככה כי הרופא הפרטי שהוא הזמין, אמר לו שאני צריכה פסיכולוג. זה היה רק רגע של חולשה. עכשיו אני בסדר. ״גבריאל,״ אני נושמת עמוק. ״אולי תיכנס לפסיכולוג היום?״ אני עומדת לפרוץ בצחוק.
״אני אכנס איתך.״ קולו מבטיח.
אני פורצת בצחוק.
הוא לא מקשיב למסר החבוי?
״מה מצחיק כל כך?״ עיניו בוחנות אותי בזהירות.
״אתה.״ אני מושכת בכתפיי, מכניסה את המזלג עם הפסטה האחרונה מהצלחת. ״סיימתי, אבא. אני יכולה לעלות לחדר?״ אני מקניטה.
הוא מכווץ את עיניו. ״קראת לי עכשיו אבא?״
אני מחייכת חיוך רחב. ״אולי נקרא לך סבא? אתה לא שומע?״ שוב מקניטה. הוא עדיין מסתכל עליי ככה. ״כן?״
״תנסי. אולי כדאי שתתחילי באבא, ותבואי לשבת לי על הרגליים.״ והפה שלי נפער כשהוא אומר את זה. החיוך שלו איטי, ממכר, מסוכן, יפהפה, עוצר נשימה, מטריף חושים— כן. הבנו. תתאפסי על עצמך.
״אתה ממש לא מצחיק.״ אני בטח אדומה בטירוף מרוב מבוכה.
״דווקא כן. אז תשבי לי על ה-״
״לא!״ אני קוטעת אותו בצעקה, קמה מהכיסא תוך כדי.
״מה לא?״ החיוך הזה. המסוכן.
״לא אשב לך על ה...״ אני מתחילה לגמגם. ״רגליים.״
״אוי יש לך פה,״ הוא מצביע עליי. אני מנגבת את הלחיים בלחץ. ״קצת,״ הוא מנגב לי את הלחי. ״אדום בכל הלחיים.״
אני דוחפת את היד שלו בנהמה והוא פורץ בצחוק. ״אתה כזה מניאק,״ אני ממלמלת, ממהרת לקום על הרגליים. ״ובגלל זה- אתה תנקה אחרי.״
״או שפשוט לא ננקה.״ הוא מחייך.
״שלא תעז. אני עולה לישון.״
״תיגעי בעצמך לפני שינה?״ ואני קופאת בצעד הבא. ״כמו שעשית בפעם הקודמת, אלאדין?״
הלב שלי דוהר. ״א-אתה..״ אני בולעת רוק. ״ממציא דברים שלא קרו,״ טון קולי רועד.
אני שקופה.
״אז לא נגעת בעצמך וחשבת שזה אני?״ הוא מקניט.
״למה שאעשה-״ אני נושמת עמוק כי השקר הזה עושה לי תחושה לא נעימה במוח. ״דבר כזה דוחה? אני לא נוגעת בעצמי.״ אני לגמרי מכחישה. זה פשוט מביך אותי.
״לא?״ עיניו מתכהות והחיוך שלו נהפך לפלרטטני.
״לא.״ אני משקרת בלי למצמץ, רק סומק שמסגיר את השקר שלי.
״מממ,״ הוא מהמם ומשאיר אותי מבולבלת יותר. ״משום מה, אני לא מאמין לך.״
״למה לא?״
״כי אני יודע שנגעת בעצמך אחרי שהלכתי.״
איך?
״שקרן.״
״את יודעת מה אני אוהב בך, ילדת השטיח?״ החיוך הזה שלו גורם ללב שלי להתפרפר. ״אני יכול לקרוא כל רגש בפנים היפות שלך. אני יכול לשמוע מה עובר בראש שלך מרוב שאת שקופה.״
ואז אני בורחת לחדר.
איך אסתכל עליו אחרי שהוא יודע דבר כזה?
איך הוא הסתכל עליי אחרי דבר כזה?
זה כזה מביך!
אלוהים!
YOU ARE READING
אלאדין
Romanceהיא הייתה האובססיה הכי גדולה שלו. הבחורה שלו. ילדת השטיח שלו. שלו. והוא לא אהב לחלוק. אלאדין
