אלאדין

30

אלאדין רובין
שכבנו בבוקר, בצהורים, אחר הצוהרים, בערב. בלילה. לפנות בוקר. בכל הזדמנות שהייתה לו.

זה נהיה מטורף מפעם לפעם ואיברי כואב כל כך עד שאני לא מאמינה שזה אפשרי.

כשאני יוצאת מהמקלחת במגבת, אני קצת נהיית עייפה. יותר מדי אורגזמות קיבלתי בימים האחרונים. גבריאל נכנס לחדר שלי ועיניו נדלקות מיד.

אין. לגבר. הזה. מעצורים.

״לא עכשיו.״ אני ממלמלת בעייפות.

״אז מתי?״ הוא גונח.

״אולי כדאי שאפסיק לתת לך כי נהיית חמדן.״ אני מציעה.

״הו, לא.״ הוא תופס את איברו כמו ילד קטן ומבוהל. אני מתחילה לצחוק. ״לפחות תלבשי משהו. אני רוצה לישון איתך.״

״אני עייפה,״

הוא נכנס לחדר ארונות ומוציא משם תחתונים וחזייה שבדרך כלל לובשים בתקופת מחזור. ״בחרתי מה שהכי פחות מעורר תאבון. אני צריך לישון איתך.״

גבריאל אפילו מלביש אותם עליי ואז עיניו מתמלאות בעצב. ״מה קרה?״ אני מהססת.

״גם בהלבשה התחתונה הכי לא סקסית, את כן סקסית.״

בגלל זה הוא מסתכל עליי כמו ילד עצוב?

אני מחייכת. ״אמרתי לך כבר שאני אוהבת אותך?״ אני מחייכת, הוא לוקח ממני את המסרק. הוא מסרק אותי בזהירות ואפילו מייבש את שיערי כי הוא טוען ש״תתקררי אם תלכי לישון עם שיער רטוב.״

אחר כך אנחנו שוכבים במיטה והוא מראה לי שוב את הסרט אלאדין. ״אלאדין בעצם היה בן ולא בת,״ אני ממלמלת.

״אז מה?״

״אז...״ אז אין לי מה להגיד.

אני נהיית עייפה ומניחה את ראשי על חזהו, אבל אני לא רוצה לישון. אני מחליטה להתיישר ולשבת בפישוק על הבטן התחתונה שלו. עיניו מתכהות, ״אלאדין...״ קולו נעשה נמוך ומזהיר.

״אני רוצה להכיר את הקעקועים שלך. לכולם יש משמעות?״ אני שואלת בסקרנות.

הוא מלקק את שפתיו ומביט בי כמה שניות ארוכות. ״לרובם.״

״מה מסמל זה?״ אני מצביעה על שני ילדים קטנים בלי פרצופים. ״אתה ואנדרסון?״ הוא מהנהן לחיוב. ״מה מסמל זה?״ אני מצביעה מתחת, על קעקוע מעניין ויפה. זו חיה. הוא לא אומר כלום, אז אני ממשיכה למילה שמושכת את העין שלי.

היא מודגשת וכתובה בשפה שאני לא מכירה. ״איזו שפה זו?״ אני נוגעת בעדינות על המילה.

״איטלקית.״

״שם של מישהו?״ אני מלטפת.

״כינוי,״ הוא לא מוריד את עיניו משלי ושום רגש לא עובר שם, כאילו הכינוי הזה ממלא אותו בריקנות.

״של מי?״ אני מביטה בו בציפייה.

״שלי.״

״למה לא אמרת לי שיש לך כינוי?״ אני מחייכת.

״את קראת לי פעם אחת ככה, אלאדין.״ אני מנסה לחשוב. על מה הוא מדבר? ״מפלצת. את לא זוכרת?״ קולו ריק כל כך עד שזה מפחיד, כאילו אני זרה עבורו.

אני נאנחת.

למה הוא חושב שהוא מפלצת?

אני מושיטה את היד אל הזיפים שלו, מלטפת בעדינות. ״אתה רחוק מלהיות מפלצת עבורי. אני לא התכוונתי לזה באמת, זה היה רגע של צחוק.״ אני ממלמלת במבוכה.

״כן?״ הצבע היפה חוזר לעיניו. טורקיז. סערה מתחוללת שם.

״יש מלאך שקרוי על שמך, אתה יודע?״ אני ממשיכה ללטף את הזיפים שלו. גבריאל הופך אותי ומצמיד אותי אליו, קובר את ראשו בשקע צווארי. ״הצלת את אנדרסון מההורים שלו, והצלת אותי מההורים שלי. ה-״

״את מפספסת את מה שגרמתי לך לעשות?״

אני מרגישה נורא על כך שגרמתי לו לחשוב ככה. ״אתה פגעת בי, זה נכון. יכולתי להשתמש בכסף שלך, וכבר יצאתי מהמלון ברגע של כעס קטן, אבל..״ אני נאנחת. ״אתה לא עשית לי את זה. שמת הרבה כסף עבורי, רצית שאבנה חיים חדשים גם אחרי שחשבת שבגדתי בך.״

״חשבתי?״

״ליום אחר.״ אני אומרת במהירות. ״אספר לך את זה ביום אחר.״ עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. ״בנתיים תחבק אותי ותבטיח שלא תעזוב אותי בחיים?״ אני נאנחת.

״פאק. בחיים לא.״

״עכשיו אפשר ללכת לישון ביחד,״ אני מצהירה.

הוא מעביר את אצבעותיו בשיערי וזה מרגיע אותי. אני נכנסת לערפל של השינה שלי ואז אני שומעת את הקול שלו, והוא קרוב אבל רחוק; ״אתחתן איתך.״

אני עייפה מכדי לדבר.

אני רוצה להגיד לו שחסר לו ולא כי אני רוצה להזדקן איתו. אני אוהבת אותו עד שכבר כואב לי, כאב כזה שאני לא מסוגלת לנשום בלעדיו.