אלאדין

20

אלאדין רובין
שנאתי אותו.

שנאה ענקית שריסקה את כל האהבה שהייתה לפני כן. שנאתי אותו על זה שעזב אותי למרות שהבטיח שלא. שנאתי אותו על הסוד שהסתיר ממני. שנאתי אותו שחדר לפרטיות הכי כמוסה שלי.

שנאתי אותו על כך שגרם לי להרגיש כמו כולם. כמו סוד מלוכלך שאף אחד לא רוצה.
הרגשתי לא רצויה. לא מספיק טובה. לא ראויה.

אולי הייתי כזאת?

מה יגרום לאנשים לחשוב שאני ראויה?
מה אני צריכה לעשות בכלל?

ניסיתי לסבן את הגוף שלי יותר מדי זמן במטרה להוריד את המגע המגעיל של כל הגברים שעוד זכרתי. ניסיתי לצאת מהמקום שהוא השאיר אותי, אבל הוא בא באיחור.

יכול להיות שאם הוא היה בא לפני שנתתי את הגוף שלי.... יכול להיות שהייתי סולחת.

כשיצאתי מהחדר הוא ישב על הרצפה. עבר יום שלם מאז שגירשתי אותו מהחדר שלי. עשרים וארבע פאקינג שעות.

הוא גם ככה לא הרגיש טוב. הוא היה חלש. הרופא אמר שהוא יצטרך לנוח הרבה, לקחת כדורים, לאכול מסודר, ורק עוד חודש לבוא לביקורת.

הפעמון של הדלת בדיוק צלצל. הוא פקח את עיניו ונראה עייף. חזהי התכווץ בחרטה וגירשתי את הרגש הזה. לא הייתי צריכה לרחם עליו.

בכלל לא.

הוא קם והתקדם לדלת של הבית. ירדתי במדרגות לכיוון המטבח כדי להכניס משהו לבטן, אבל גבריאל חזר עם שקית חומה והניח מולי. ״הזמנתי לך אוכל,״ ואז הוא יצא מהמטבח, משאיר אותי עם האוכל.

מה איתו? הוא אוכל?

גירשתי גם את הדאגה מליבי.

אכלתי את ההמבורגר וניסיתי להכריח את עצמי שהבטן שלי ריקה, והתאבון לא הגיע בשום צורה. אוף.

הוא הזמין ארבע המבורגרים. אין סיכוי שהייתי אוכלת את כולם. אכלתי מהציפס קצת ואז הכנסתי את מה שנשאר למקרר.

התקדמתי בחזרה לחדר בתחושה של חוסר נוחות.

למה מקודם הוא חיכה לי מחוץ לדלת?

שפשפתי את עיניי בתסכול, נאנחת, נושמת עמוק, מזכירה לעצמי שאני לא צריכה לאכול את עצמי מאשמה עליו. רחמים לא הגיעו לו בשום צורה.

הייתי צריכה לבדוק איך אני בורחת מפה. שוב.

שמעתי רעש מהמקלחת וידעתי שזה גבריאל, אז מיהרתי למשרד שלו. פתחתי את המחשב וחיפשתי כל מה שיכול להפליל אותו. שוב. כל מה שיכל לאיים עליו ולגרום לו לשחרר אותי.

פרטי.

נכנסתי לתיקייה הזו. גבריאל. אנדרסון. בחרתי בתיקייה של גבריאל.

היו שם מלא קבצים. הקובץ הראשון שהתחיל לפעול גרם לי להסס.

האם זה משהו שאני מוכנה לעמוד בו?