אלאדין

37

עבר-
גיל תשע
גבריאל וויל
החדר עינויים שלי מלא בדם שלי. לא רציתי שיהיה את הדם של טיילור, כי הוא רק בן שבע. הוא קטן ממני, ואני האח הגדול.

אמא ביקשה שאשמור עליו.
הבטחתי לה.

כשהדלת נפתחה, האור שרף לעיניי.

חטפתי מכות מהם, והגיעו צלקות חדשות על גופי. הם דאגו לקרוא לי מפלצת ולהזכיר לי כמה אני ילד מגעיל שלא יודע איך לבכות.

ידעתי איך לבכות, וזכרתי כמה הרגשתי חסר אונים שבכיתי. שנאתי בכי.

לא אזיל דמעה.

ואז טיילור נכנס לחדר והוא נראה מותש. ״הכאבתם לו?״ עיניי זעמו. רציתי להכות אותם עד שהעצמות שלהם ישברו, ואז לשבור להם את העצמות ולתת לנמלים לטפל בזה.

לכלבים לא הגיע עצם כזו מטונפת של אנשים מטונפים.

רציתי להיות המפלצת שהם אמרו שאני.

״תעיפו את ה-״ באתי לאיים עליהם אבל אז אמא של אנדרסון, זו ששנאתי אותה בכל ליבי, הכאיבה לו. טיילור צרח מכאב. הוא צרח והנשימה שלי יצאה ביבבה.

לא רציתי לבכות ולא רציתי לאבד את טיילור.

הבטחתי לשמור עליו.

הוא האח הקטן והתמים שלי. עיניו ביקשו את עזרתי.

ניסיתי להשתחרר מהאזיקים והשראשרות, ונפצעתי עוד יותר ממה שהייתי. טיילור נפל על רגליו אחרי רעש של בום שהדד באוזניי.

בום כזה חזק שהייתי בטוח שישאר צלקת לנצח.

גופו הרזה היה על רגליי והדם שלו הכתים אותי. דם טהור שיש למלאכים.

אחי היה מלאך.

הוא גסס. הם ירו בטיילור. ״טיילור,״ קולי רעד. ניסיתי להשתחרר עוד פעם וזעקתי בכאב. ״טיילור!״

טיילור רק הביט בי וחיוך עצוב עלה על פניו. ״אל תהיה עצוב,״ קולו בקושי נשמע עם הבכי שלי. ״אני מתגעגע לאמא. עכשיו אהיה מאושר איתה.״

עיניו נעצמות והלב שלי כמעט הפסיק לפעום.

שאגתי בכאב.
שאגה שנשמעה בכל העלומות.

אחי מת בגללי.

הייתי צריך לבכות.

״אמרתי לך שיש לו דמעות, בייבי,״ אבא של אנדרסון אמר בנימה מתגרה.

אבא של אנדרסון יהיה הנרצח הראשון שלי, שם נשבעתי.

״אהרוג אתכם. ארצח אתכם ואעשה ממכם ארוחה נהדרת.״ הבטחתי.

הם צחקו.
אני לא.

נשבעתי לחסל אותם.

הבטתי בטיילור ומשהו בי מת באותו הרגע. רצחתי אותו בזכות הדמות שניסיתי להיות. רציתי להגן עליו אבל הוא.. הוא לא כאן.

״אני מצטער, טיי,״ בכיתי. לא היה לי אכפת שרואים אותי פגיע כל כך. ״אני כל כך מצטער,״

הווה
גבריאל וויל
פגשתי את הפסיכולוג של אלאדין.

הראתי לו את הקלטת הזאת... והמילים שאמר נתקעו לי בראש. ״היית קטן מאוד, ולא יכולת להציל אותו גם אם היית בוכה לפני זה. הוא היה חלש בשביל לשרוד.״

אחי היה חלש כי היה טוב מדי. מלאך.

החלטתי לספר לאלאדין מה קרה. עיניה התמלאו בדמעות שסיפרתי לה הכול. היא הייתה נראית כאילו חוותה את זה במקומי.

״למה את בוכה כל כך הרבה?״ גיחכתי בעצבנות, כועס על הכאב שהיא חווה בעקבות הסיפור שלי.

״אמרת לי שאתה כואב בכאבי ושמח בשמחתי, גבריאל. כואב לי עד ש-״ היא יבבה. ״אלוהים,״ היא הנידה בראשה כלא מאמינה. ״איך העזת לחשוב שהיית המפלצת בסיפור? איך חשבת שאתה האשם? למה הרגשת צורך להגן על כולם?״ היא נשמעה כעוסה.

השפתיים שלי נעשו יבשות מיד.

השאלות האלה היו תקיפות....

״ואיך אחרי כל מה שעשית אתה לא רואה את עצמך כמלאך? אוף איתך, גבריאל.״ היא חיבקה אותי. ״אתה מציל את כולם. אני רוצה להציל אותך מהכאב שלך, בבקשה,״ עיניה התמלאו בעצב. ״איך אני עושה את זה?״

חייכתי חיוך קטן, משתדל לא לתת לדמעות שלי להצטרף כדי לא להרגיש שוב כאב. לא אהבתי לבכות. העדפתי לשחרר את הכעס והכאב שלי בכאב למישהו אחר, אבל מאז שאלאדין נכנסה לחיי היא שיחררה את היצר המטורף שלי.

כל חיוך שלה.
כל מילה.
כל פעם שהיא לצידי.

היא מרפאה אותי.

״אל תעזבי אותי.״ ליטפתי את השפה שלה. ״תישארי פה לנצח.״

•••••••

הצלחתי לכתוב עוד פרק ואני קצת בהיסוסים לגביו. אשמח לשמוע אתכן מדרגות אותו מאחד עד עשר❤️😵