אלאדין

21

חלק 1
אלאדין רובין
גבריאל לא הפסיק להכין אוכל ולהביא אליי לחדר. הוא שוב הגיע, והוא הניח מגש עם אוכל ושתייה ואפילו לא הביט בי. ״גבריאל?״ ממלמלתי. הוא קפא. ״אתה יכול לאכול איתי? אני לא רוצה לאכול לבד.״ לא רציתי שהוא ילך.

רציתי להבין מה ראיתי לפני שבוע.
רציתי להתקרב אליו כדי לנסות להבין מה קורה פה.

למה דווקא אליי הוא נקשר?

הוא הביט בי במבט חסר פענוח והתיישב על המיטה. ״בסדר. תאכלי. אני פה.״

הבטתי באורז ובשניצלים. חייכתי. הוא שם כל כך הרבה אוכל, כאילו הייתי כמה אנשים. ״אתה הכנת את זה?״ חתכתי את השניצלים. הוא אפילו שם לי קטשופ בצד. טבלתי את השניצל בקטשופ.

״כן.״ עיניו התמקדו בפניי.

הושטתי לו את השניצל שטבלתי. ״יש הרבה. תאכל איתי,״ הוא לא זז. ״בבקשה,״

הוא שיחרר נהמה קטנה, הסיט את עיניו לרגע ואז החזיר. ״אני לא אוהב קטשופ.״

אכלתי את החלק עם הקטשופ ואז הושטתי לו. ראיתי את שפתיו מתעקלות מעט ונראה שהוא לא רצה שאראה את החיוך הקטן, אז הוא לקח את השניצל ונגס בו.

חייכתי בסיפוק וטבלתי שוב שניצל עם קטשופ. ״אתה תמיד מבשל? לא ראיתי אותך מבשל עד עכשיו.״ בדרך כלל הוא הזמין אוכל.

״אני יודע.״ הוא אמר במשיכת כתפיים.

הרגשתי שהקטשופ נמרח קצת לצד השפה שלי אבל לא היה אכפת לי.

שמתי בכף אורז והושטתי לו. ״תאכל,״ ביקשתי. עיניו התמקדו בעיניי וקירבתי את הכף לפה שלו. ״נו,״ האצתי בו.

הוא פתח את הפה והכנסתי לו את הכף לפה. החזרתי אחר כך את הכף לצלחת. הושטתי לו עוד שניצל. ״את מאכילה אותי באוכל שהכנתי בשבילך?״ הוא נשען על המיטה. ״אני לא רעב.״

״אז מה?״ הרמתי גבה.

״אז תאכלי את.״

לקחתי גם לאכול מהכף שנתתי לו. עיניו עדיין לא ירדו ממני. ״אתה הולך לעבוד אחר כך?״ שאלתי. הוא הניד בראשו לשלילה, נשען על המרפק שלו. ״אז אולי נצא לאנשהו?״

״לאן את רוצה ללכת?״

״לטייל. איפשהו.״ משכתי בכתפיי.

״תבחרי מקום ונצא. אני לא טוב בבחירות.״

חייכתי, ״בגלל זה בחרת בי?״

הוא נהם. ״אל תזלזלי בעצמך.״ הוא נראה רציני כל כך עד שהצטערתי על הבדיחה.

״שמעתי שמחר יהיה חם,״ העברתי נושא. ״אפשר ללכת אפילו מחר לים. לא הייתי הרבה זמן בים.״

״בסדר. איפה את רוצה ללכת עכשיו?״

״סתם אפשר לטייל. אולי נאמץ כלב?״ רעיונות עלו לראשי. רציתי כלב גדול.

״כלב?״ הוא כיווץ את גבותיו. ״לא. לא.״

״למה לא?״ עיקמתי את ראשי.

״למה כן?״

״משעמם לי לבד.״ שוב שיחקתי לו על המצפון. אהבתי את זה שהוא נכנע כל פעם לרצונות שלי. זה היה חמוד. זה הרגיש כאילו כן אכפת לו מאיך אני מרגישה. בחיים לא הרגשתי כל כך טוב ככה.

הוא נאנח. ״איזה כלב את רוצה?״

״יש לי רעיון,״ ליקקתי את הרוטב משפתיי. ״אני אסיים לאכול ונלך לאמץ כלב. כלב גדול.״

״אלוהים, לא,״ הוא נאנח שוב.

חייכתי. ״אתה תאהב אותו.״ הבטחתי. ״אתה תהיה זה שתבחר אותו.״

״אם זה תלוי בבחירה שלי זה יהיה כלב זקן כדי שימות מהר.״

שלחתי לו מבט מעוצבן. ״אתה ממש הורס את הרעיון של לאמץ כלב.״ שיהקתי. גבריאל התיישר והושיט לי את המים, שיהקתי שוב. שתיתי. ״תוד-ה-״ שיהקתי עוד פעם.

״תשתי עוד.״ הוא העביר את האגודל שלו על הקטשופ שהיה לצד שפתיי, מכניס לפה שלו ואוכל את הקטשופ.

הוא אמר שהוא לא אוהב....

שתיתי עוד מהמים, מנסה להתעלם מלחיי הסמוקות. ״אכנס להתקלח ונצא, בסדר?״

״בסדר.״ עיניו היו כהות מעט. הוא הסתכל עליי כאילו הייתי האוכל המעודף עליו וזה עורר בי רגשות מוזרים שהתביישתי בהם.

האם סלחתי לו? לא.
האם רציתי להבין מה קורה? כן.

כשנכנסתי להתקלח, נגעתי בעצמי והפעם חשבתי עליו, שוב.

עדיין לא סלחתי לו, נכון?