אלאדין

10

אלאדין רובין
אני מחליטה לספר לו. אני יושבת לצידו בספה בזמן שהוא צופה במשחק פוטבול. ״אתה מכיר מישהו או מישהי שעברו אונס?״ ככה אני מתחילה את השיחה.

הוא קופא לרגע. ״לא,״ קולו חלש, אני יכולה לשמוע את פעימות ליבו, יכולה להרגיש כמה הוא נעשה מתוח.

״עכשיו אתה מכיר,״ וככה אני זורקת את הפצצה.

אני מפחדת להביט בו, אבל אני יודעת שגם הוא לא מביט בי. ״איך זה קרה?״

״הייתי בת אחד-עשרה, וגלשתי באינטרנט. רציתי לדבר עם מישהו. חיפשתי דרכים לברוח מהבית.״ אני נאנחת מהמחשבה על כמה בודדה כבר הייתי בגיל הזה. ״הוא אמר שאני יפה ושהוא יעזור לי, וזה בעצם היה החבר הכי טוב של אבא שלי. הוא אמר שהוא יהיה אבא שלי, ומה הבנתי אז?״ אני מדברת לאט ומהר בו-זמנית, כי פשוט נבוכה בכמה טיפשה הייתי בתור ילדה.

״אלוהים, אלאדין,״ הוא עוצם את עיניו וצובט את גשר אפו.

עיניי התמלאו דמעות ובלעתי את הגוש. ״אבא שלי לא ידע מזה, כי.. זה היה הסוד שלנו. וזה קרה כמה פעמים אבל פחדתי לפתוח את הפה כי ההורים שלי גם ככה שנאו אותי מספיק.״

״מתי זה הפסיק?״ קולו רעד.

״הוא מת. הייתי בת שבע-עשרה, וכולם בכו בהלוויה שלו. אתה מבין שאנשים בכו על כך שהוא מת? בכיתי מההקלה... שזה נגמר. העדפתי להמשיך להיות לבד מאשר שהוא יגע בי שוב.״

״אלוהים. אדירים.״ הוא עכשיו כן הביט בי. הסתכלתי עליו בחיוך הכי חזק שיכולתי לתת למישהו במצב כזה פגיע. ״אני יכול לגעת בך, אלאדין?״ קולו היה עדין.

״ברור,״ צחקקתי בעצבנות.

הוא הרים אותי והניח אותי על יריכו, כך שהבטתי בו. ״לא סיפרת את זה לאף אחד?״ עיניו הביעו עצב. הוא היה עצוב.

״פחדתי לספר להם.״

״אמבר יודעת?״ הוא חפן את פניי בעדינות.

״לא. פחדתי מהתגובה שלה. היא תמיד הייתה שומרת על עצמה והמחשבה שאספר לה מה קרה גרמה לי להרגיש זולה.״

״אל תחשבי ככה יותר, אלאדין. את לא זולה. לעזאזל. כמה שנים סחבת את החרא הזה איתך? לא היית צריכה לתת לאף אחד להתנהג אלייך כאילו היית סוד. את מבינה?״ עיניו התמלאו כעס. ״את צריכה להיות במרכז הבמה המזויינת.״ הוא משך אותי לחיבוק שלו.

הרגשתי הכי בטוחה בעולם.

הפעם כן בכיתי, אבל מההקלה. ״אלאדין?״ קולו היה זהיר, מבולבל.

״אני לא עצובה.״ נאנחתי בין לבין. ״אני.. זה היה קשה.״

״לא אתן לך לעבור קושי כזה שוב, בסדר? את בטוחה עכשיו.״ האמנתי לו. סמכתי עליו. אני אפילו חושבת שהייתי קצת יותר מרק ״מחבבת את גבריאל״. פיתחתי אליו רגש חזק יותר.

הנהנתי לחיוב בשקע צווארו, מיבבת. ״אתה יכול לספר לי גם משהו עלייך? אני מרגישה שאני לא יודעת כלום עלייך.״

״אני בן עשרים ושש.״

הרמתי את ראשי אליו, מושכת באפי. ״באמת?״  רציתי לשאול אותו ״באמת סיפרת לי את זה?״ או אפילו ״באמת? אתה בן עשרים ושש?״

״אני ואנדרסון מכירים כי גדלנו ביחד בשכונה. ואז אמא שלי מתה ממחלה וההורים שלו נרצחו כמה שנים אחרי. דאגנו אחד לשני תמיד. גדלנו ביחד.״ עכשיו הבטתי בו בציפייה, לשמוע עליו כל פרט אפשרי.

״אהבת את אמא שלך? איך היא הייתה?״

הוא חייך. ״לא זכרתי אותה בשביל לאהוב. הייתי בן שמונה כשהיא נפטרה, ואז ההורים של אנדרסון אימצו אותי.״

״אהבת את ההורים שלו?״ שאלתי.

״שנאתי אותם.״ הוא עדיין חייך חיוך קטן ויפה. ״הם היו מדענים מטורפים. יש עדיין סרטונים במחשב של אנדרסון. הם היו עושים עלינו ניסויים כמו שעושים על חיות.״

פערתי את עיניי. ״למה?״

״כי הם היו מטורפים, מתוקה. אי אפשר להבין מטורפים.״

״ומתי זה הפסיק?״ שאלתי באימה.

הוא גם עבר התעללות בתור ילד. ״אגלה לך סוד,״ הוא הסיט את שיערי. ״אני הרעלתי אותם באוכל היקר שלהם.״ החיוך שלו היה איטי.

הגבר שמולי היו מלא אזהרות ואני פשוט קפצתי אל המים העמוקים. ״אנדרסון לא כעס?״

״את כעסת שהרגתי את שלך?״ הוא הביט בי בהרמת גבה.

״לא הייתי הבת שלהם מבחינתם.״ ממלמלתי.

״גם הוא לא, ילדת השטיח.״

״אני אמורה לברוח ממך?״ חייכתי חיוך קטן, נאנחת מרוב שהלב שלי נמס למבטו.

״את אמורה. כן.״ הוא הסיט עוד שיער מפניי. ״אבל לא אתן לך.״

קברתי את ראשי בצווארו. ״אל תיתן לי. אני סומכת עלייך, בסדר?״ הוא לא אמר כלום, אבל ידעתי שהוא לא יתן לי, כי נקשרנו חזק מדי, קשר כזה שאי אפשר להתיר לעולם.

קשר נצחי.

האם יש קשרים נצחיים?
אני מקווה. אני מקווה שהקשר שלי ושלו נצחי. רציתי אותו איתי עד הנשימה האחרונה שלי.

לא אכפת לי שאני נשמעת תמימה או מחוקה מהתחת, אני פשוט כל כך אוהבת להיות עם גבריאל. זה כל כך כיף לא להרגיש לבד. שלמישהו אכפת..

••••
עוד פרק כי למה לא??