אלאדין

22

חלק 2
גבריאל ווים
מה לעזאזל? כלב? כלב? הרי ברור שאני לא אתן לה להסתובב איתו בחוץ לבד. זה אומר שאני אלך עם הכלב בבוקר, בצהריים, בערב.

אין לי פאקינג זמן לכלב.

הנייד שלי מצלצל.

אנדרסון. אני עונה כשאני לא מוריד את עיניי מאלאדין. ״אני מקווה שאתה גוסס או שנשר לך הזין. ספר לי משהו טוב,״ אני מסנן.
״לך תזדיין. אמבר גורמת לי לאמץ ילדה. ילדה קטנה. אני נשבע,״ נשמע שהמצב שלו גרוע משלי.
אני מחייך חיוך רחב. ״אני בדיוק מאמץ כלב.״
״אולי נעשה החלפות?״ הוא לוחש בקול מובס.
״לך תזדיין. בהצלחה.״ אני מנתק לו.

עכשיו אני במצב רוח נהדר.

אנדרסון? ילדה קטנה? זאת הולכת להיות בדיחה רצינית.

בדיחה בת זונה.

אני מוכן להיות זבוב בחדר שבו הוא יהיה עם הילדה הקטנה והמסכנה שנפלה לידיו.

״גבריאל,״ אלאדין מסתובבת אליי במבט עצוב. ״אפשר לאמץ את כולם?״

אלוהים. לא.
לא ענקי!
לא מפלצתי!
לא.

״שלא תחשבי על זה.״

״אבל-״

״לא, אלאדין.״ אני קוטע אותה בנהמה.

היא מכווצת את גבותייה. ״למה לא?״

״למה כן?״ אני מרגיש דז'ה וו. אני לא אתן לה הפעם לנצח.

״אני מרגישה לבד ו-״

״שלא תעזי להשלים את המשפט. אמרנו כלב אחד.״

היא מתקרבת. ״לא כואב לך? תראה את כל הכלבים המסכנים,״ עיניה מלאות רגש. פאק. זה גורם למוח שלי לאכול תסריטים לא הגיונים.

״לא. לא כואב לי.״

״בבקשה,״ היא מתקרבת.

״יש פה לפחות עשרים כלבים. אין סיכוי.״ אני ממלמל ברוגז.

״עד שנמצא להם בית.״ היא מנסה שוב.

״עוד רגע אנחנו חוזרים לבית,״ אני מצביע עליה באזהרה. ״אמרנו אחד.״

היא נושפת בכעס כמו ילדה קטנה לא מרוצה. ״אתה ממש רשע.״

ואז היא בוחרת בגור כלבים שהולך לגדול ולעשות הרבה בלגן...

״היי,״ היא יורדת על הברכיים. אני מניח את היד על הזין בגניחה כי הוא נעמד עבורה. הרבה זמן בלי סקס ותקופת היובש עולה שלב. ״אתה כזה קטן,״ וזה מוריד את הזקפה המטורפת.

אני כמעט גונח שוב. היא מרימה את ראשה אליי במהירות ואז מביטה לעבר היד שתופסת את האזור של הזין שלי. ״מה אתה עושה?״

מתאפק.
אני ממש מתאפק.

״מה אני עושה?״ אני מזיז את היד משם ואז היא קולטת.

״אם היינו מאמצים את כל הכלבים...״ היא מנסה לשחק לי על הרגשות של הזין שלי הפעם.

אני גונח. ״לא. אני מעדיף שיפלו לי הביצים.״

״מניאק,״ היא ממלמלת.

״את רוצה את הכלב המכוער הזה?״

״אם תקרא לכלב הזה מכוער, אני אקפוץ עלייך כמו אמסטף.״ עיניה יורות חצי לייזר דמיוניים.

אני מחייך. ״אוצר מילים נהדר לנוכח המצב, פינצ'ר.״ אני קורץ לה.

היא נוהמת. ״תקרא לבחור שעובד פה לפני שאתן לך ביס.״

אני תופס את המפשעה בחיוך קטן. ״אני מוכן להתפשר.״

״אתה פשוט חסר תקנה..״ היא ממלמלת ואז מביטה לכלב המוזר. ״נכון שאתה כזה חמוד?״ הכלב נובח. ״כן,״ היא מדברת אליו בקול ילדותי.

זה פשוט בדיחה. על חשבוני כמובן....

אני קורא לבחור והוא מסתכל יותר מדי על אלאדין, והיא מחייכת אליו, והבחור מתאהב בה במקום. אני כורך את ידיי סביב המותן שלה. ״מה אתה עושה?״ היא מרימה את ראשה אליי בהפתעה.

״כלום.״ אני ממלמל ברוגז, מוריד את היד.

אם הוא ימשיך להסתכל עליה... פשוט אצטרך להרוג אותו. כן. זה רעיון טוב.

״את מוכרת לי ממש. איפה ראיתי אותך?״ ואז היא מתכווצת בפחד ומחזיקה את ידי.

אני גונח בכעס. ״לא ראית אותה בשום מקום.״ טון קולי נהיה מאיים ומגונן.

הבחור בולע את רוקו, מעביר נושא. ״זה בורדי קולי. הוא חי עד ארבע-עשרה שנים,״ הוא ממלמל כשהוא מוציא את הגור. ״קל לאלף אותו והוא טוב עם ילדים...״

״אין לנו ילדים.״ היא אומרת בנימה נבוכה.

והבחור מסתכל ומחפש טבעת על האצבעות שלה. אני מבטיח להזמין את הטבעת בהקדם. ״בנתיים,״ אני מלטף את הבטן שלה. היא נראית המומה.

הבחור נעשה מרוחק ואחרי שאנחנו סוגרים כמה עניינים אנחנו חוזרים לאוטו, ולצערי, עם הכלב.

טוב.
לפחות זה כלב אחד ולא שלושים.
או לפחות לא ילדה....

״מה זה היה שם?״ היא ממלמלת, סמוקה. ״למה התנהגת ככה?״

״הוא היה חתיכת בן זונה חטטן,״ אני מתניע את הרכב.

היא נאנחת. ״מתי מחר נלך לים? אני רוצה שמתוקי יבוא איתו.״

״מתוקי?״ אני נגעל להגיד את זה על הלשון.

״זה השם שלו. מתוקי. נכון שזה כזה מתוק?״

״השם שלו...״ נוראי. ״מתוק לגמרי.״

היא מחייכת.

איך אני יכול להגיד משהו מגעיל שיוריד את החיוך שלה מהפנים?

פאק.
הנה הביצים שלי כבר מתחילות לכאוב.