אלאדין

35

גבריאל וויל
למה אני בכלל כועס?

אני לא אמור לכעוס עליה.
אני הפחדתי אותה.

בסופו של דבר אני קובע לה פגישה וכשהיא מסיימת את הפגישה, הפסיכולוג אומר שידבר איתי בהמשך על המצב הנפשי שלה. היא מהססת לידי וכל צעד שלה מעצבן אותי.

אני כועס עליה בטירוף.

היא עשתה את זה מאחורי הגב שלי.
היא סבלה לבד.

למה היא לא מבינה שהיא אמורה לחלוק איתי את מה שהיא מרגישה?

אני אמור להיות פה בשבילה!

היא מגבירה את הרדיו קצת. הנסיעה בדרך לבית עולה לי על העצבים. אני מנמיך את המוזיקה בנהמה. אני מחכה להוציא את כל מה שעובר לי בראש, אבל היא לא נלחמת בי. היא לא נותנת לי הזדמנות.

איך אני אמור להוציא את הכעס שיש לי עליה כשהיא נכנעת ככה?

זה מעצבן אותי.

אני אפילו מאיץ בכביש כדי להבהיל אותה, כדי לשמוע משהו. כלום. היא לא מוציאה הגה. אני מאט כי אני מרגיש מובס.

אני שונא את התחושה הזאת שחונקת אותי.

ריחוק.

״עוד מעט אני הולך לאמבר ואנדרסון,״ אני אומר כשאנחנו נכנסים לבית. היא מביטה בי בציפייה. היא רוצה לבוא. אני רוצה לשמוע אותה מבקשת, לכעוס עליה, לדחות אותה, ולגרום לה להרגיש כמו שאני הרגשתי, לעזאזל.

״אמבר ערה כל הזמן?״ עיניה מביטות בי בציפייה.

״כן. הכדורי שינה כבר לא חלק מהתוכנית של אמבר.״ אני ממלמל.

היא קולעת את שפתייה בין שינייה, בוהה בכתף שלי וצוללת שוב למחשבות שלה. אני שונא שהיא עושה את זה, כי אני לא מבין מה עובר עליה. היא לא משתפת אותי. ואז היא משחררת את השפתיים שלה ומביטה בי במבט מלא ציפייה, ״אולי אני יכולה לבוא איתך?״

העיניים האלה.
הרגש הזה שיש להם כלפיי.

אני כל כך שונא את החוסר עמוד שדרה שלי לידה, כאילו היא בועטת לי באגו ובביצים בעוצמה מפלצתית.

תגיד לה לא.
תגיד לה לא.
תגיד לה לא.

״לא.״ אני מאגרף את ידיי בכעס כי אני שונא עכשיו עוד יותר את עצמי על המבט שהיא שולחת לי. ״פאק. אני לא יודע למה אמרתי לא,״ שמישהו יבעט לי בביצים..... ״התכוונתי לכן. כן. נלך אליהם ביחד.״

כן.

הבן זונה שגנב לי את העמוד שדרה שלי, שיחזיר לי אותו ומייד.

היא מחייכת חיוך קטן ומתרגש. ״תודה,״ למה היא בכלל מודה לי? ״לא ראיתי את אמבר מלא זמן. התגעגעתי אליה.״

״את בקושי מכירה אותה. היא ישנה כל החיים, זוכרת?״

המבט שהיא שולחת לי קורע את קרביי. ״אני אתארגן, בסדר?״ היא מצביעה על המדרגות.

הנייד שלי מצלצל.

אנדרסון.

אני עונה מיד. ״אתה גוסס?״
״לך תזדיין. מה שלום התינוק הקטן?״

אני מנתק לו במהירות.

לבקר אותם יהיה רעיון גרוע.

אני עולה למעלה לחדר שלה במהירות, ואני לא דופק לפני שאני נכנס. היא בהלבשה תחתונה לבנה. הזין שלי צורח ומוחא כמו בן זונה עקשן. השפתיים שלי מתייבשות ואני חושב על דברים שלא הייתי רוצה שיחשבו על הבת שלי, שאני מקווה שלא תהיה לי לעולם.

״לא הולכים בסוף.״ אני אומר בקול תקיף.

היא מביטה בי בחיוך שלא מגיע לעיניים שלה. ״זה בסדר. אתה בטח עסוק.״

למה היא כל כך נחמדה אליי?

אני נושף בכעס. ״אל תהיי נחמדה לאנשים שלא מגיע להם, ילדת השטיח.״ אני מסנן.

היא עדיין לא אומרת כלום.

אני רוצה לגעת בה בכל מקום, ובמקום זה אני נוהם כמו חיה וטורק את הדלת, בורח ממנה הכי מהר שאפשר.

אני צריך לחשוב.
צריך לשחרר את הכעס הזה.

הנייד שלי רוטט שוב, והפעם זו הודעה.

למה ניתקת לי חתיכת בן זונה? נקודה רגישה?
-אנדרסון-

עוד מעט אלך אליו להכניס לו אגרוף ישר לאף, לרסק לו את הפנים לשניים.

•••••

כבר אמרתי שאתם הכוח שלי?❤️