[הארי]
הרינגטון החזק שלי מעיר אותי משנתי היפה. אני אוהב את השינה שלי. אני לא מתעורר בשביל מי שזה לא יהיה. אני מושך את הכרית הרכה מעל ראשי אבל הצלצול של האייפון שלי לא מפסיק.
"אוי לעזאזל!" אני צורח בתסכול. הטלפון הזה הוא קוץ בתחת. מי לעזאזל יצר את זה?
"הארי שפה!"
אופס!
אז כנראה, אמא שלי לא שמה זין על השינה שלי. זה לא חשוב מהשפה המזוינת. אז הנה היא צועקת מהחדר הסמוך.
אני נאנח ועונה לשיחה. "הארולד" צורח האדם מהקו השני. אני מסיר את הטלפון מהאוזן שלי ומצמצמת את פניי בכאב. אני חושב שאני אתחרש.
"נייל! מה לעזאזל?! אתה הולך להרוס לי את האוזניים!"
"אופס! סליחה. התרגשתי לדבר איתך אחרי שבוע. אולי אני מתגעגע אליך. הרבה." הוא אומר במבטא אירי כבד.
"גם אני מתגעגע אליך ני. הלוואי שנוכל להיפגש יום אחד. כבר ארבע שנים שלא חיבקתי אותך." אני עונה בעצב.
"טוב, היום האחד הזה יכול להיות אחרי שבוע האז." אה. רגע מה!?
"ווא-מה!? על מה אתה מדבר? אתה צוחק נכון?" אני ממהר.
"ובכן, כפי שאתה יודע מתחילה חופשת הקיץ, אז ליאם, זאין, לואי ואני נבלה את זה ביחד." הלב שלי מחסיר פעימה עם אזכור שמו של לואי. אבל למה? לא שאכפת לי יותר. אולי..לא! בכלל לא.
"אז...?" מה יש לי לעשות עם החופשה שלהם?
"אז אנחנו הולכים לבלות שלושה שבועות מהחופשה שלנו. ביחד. בהולמס צאפל"
מה!? הוא בטח פאקינג צוחק עלי. זה לא יכול לקרות. הם יראו אותי ככה. הם ישנאו אותי לנצח. אני לא יכול לתת להם לראות אותי ככה. אני לא יכול לתת ללואי לראות אותי ככה. הוא היה שונא אותי, אם הוא לא כבר. מה אני אגיד להם כשהם ישאלו מה קרה. אפילו לא תהיה לי תשובה לתת להם. אני-
"הארי אתה שם?" הקול של נייל מוציא אותי משדה הקרב הפנימי שלי.
"אה! כן. כן אני כאן. טוב אז תודיע לי איפה אתם מתארחים. אולי אנסה להופיע." לא, אני לא. אני לא יכול להסתכן בזה. אני לא יכול להסתכן באובדן החברים היחידים שיש לי. האנשים היחידים שדואגים לי ומוכנים תמיד לעמוד לצידי. אף אחד לא יישאר לצידי אם גם הם יעזבו.
אני שומע את נייל מצחקק בקצה השני. מה כל כך מצחיק? אני לא חושב שסיפרתי לו שום בדיחה.
"טוב הארי, התקשרתי לאן אתמול. אנחנו נשארים אצלך שלושה שבועות." הוא אומר.
הו! בס-מה?! הם נשארים כאן? ואני אפילו לא יודע על זה. מה לעזאזל בעצם?!
זאת אומרת, אני מבין שנייל תמיד היה קרוב לאמא שלי ואני לא מדבר איתה יותר. אולי בגלל זה אני לא יודע על זה. אבל בכל זאת, הם חברים שלי ואם היא מזמינה אותם, צריך להודיע לי, לא?
"אוי.. או-קיי.. נתראה בשבוע הבא אז?" אני אומר, אבל זה נשמע יותר כמו שאלה. כנראה בגלל שאני עדיין קצת בהלם.
"כן.. אולי אתה חייב ללכת לבית הספר. נדבר איתך מאוחר יותר. ביי חבר!" בית ספר? פטטטט.. אתה מתכוון לחור לעזאזל? לא, תודה, בייבי.
"כן ביי." אני מנתק.
אתם מבינים, לפני ארבע שנים הייתי אחד מהתלמידים המובילים. בית הספר היה אחד המקומות האהובים עלי שכן פגשתי שם את כל החברים שלי. כל המורים אהבו אותי וכל התלמידים העריצו אותי.
אבל דברים משתנים.
זה רק חור גיהנום עכשיו. הציונים שלי כבר לא כל כך מעולים..הם הכי מחורבנים הייתי אומר. ואני לא כל כך פופולרי עכשיו. אוקיי! אני כן. אבל לא בצורה מגניבה כמו קודם.
בארבע השנים האחרונות, גם המראה שלי השתנה. לא עוד כתרי פרחים. לא עוד בגדים צבעוניים וילדותיים. לא עוד פרצוף מחייך 24x7. רק קעקועים ופירסינג. בגדים שחורים. ופנים קרות לעזאזל.
ובכן... עכשיו הם קוראים לי ילד פאנק. חלקם מאוימים ממני, חלקם חושבים שאני מגעיל, חלקם פשוט מתעלמים- הם האהובים עליי באופן אישי כי הם לא מפריעים לי.
לכן אין לי חברים בבית הספר הזה מאז שעברתי לכאן. מה אם נעזוב שוב? מה אם אן תמצא חבר אחר שגר בעיר או במדינה אחרת שיבקש ממנה לעזוב גם את העיר הזו?
לאבד את נייל, ליאם, זאין ולואי היה מספיק כואב ואני לא רוצה לעבור את אותו כאב שוב.
אז בלי חברים בלי כאב.
אבל מה אני אעשה בשבוע הבא??
שיט! נדפקתי.
~~
אני יודעת פרק קצר אבל מה לעשות לא אני כתבתי אותו
מקווה שנהנתם xx
אל תשכחו להגיב ולהצביע
YOU ARE READING
Change-Larry/מתורגם
Fanficהארי היה ילד תמים שלבש כתרי פרחים ובגדים צבעוניים. הוא היה אדיב, אכפתי ומאוהב בסתר בלואי. לואי, מצד שני, לא היה בחור רע, אבל הוא גם לא היה הכי נחמד. הוא היה נער שנתקל בחברה הלא נכונה אך מעולם לא שכח את החבורה שלו. ה'חבורה' שלהם הייתה קבוצה של חמישה...
