פרסי ג'קסון והשנה החמישית בהוגוורטס

גילוי עתידות - 9

(לילה יום למחרת)

נ.מ הארי:

התעוררתי אחרי עוד סיוט על וולדמורט
ירדתי למטה וראיתי את פרסי זז וממלמל מילים לא ברורות
מדי פעם הוא צעק משהו כמו "לא!"
או
"אל תעשה את זה"
או
"זה היה צריך להיות אני!"
או
"זה אשמתי!"
הכי הרבה פעמים, הוא צעק
"אנבת!!!"
מה קרה לו? מה אלו הסיוטים האלה?
באיזה שדים הוא נלחם שם, בדימיון שלו?
פרסי המשיך לזוז ולמלמל, נלחם בשדים שלא שם
הוא נראה כלכך... שבור
זה לא היה בסדר
אני לא מכיר את פרסי ממש טוב אבל אני יודע שזה לא בסדר
פרסי הוא מצחיק, נחמד, מטומטם לפעמים אבל תמיד חייכן
לראות אותו כלכך חסר אונים ושבור זה פשוט... לא בסדר
"אנבת!" פרסי צעק שוב והתיישב במהירות שהייתה עושה לי סחרחורת
"או, היי הארי" פניו התשנו שוב לחיוך המוכר אבל ראיתי שהוא מסתיר משהו
"היי פרסי"
"מה אתה עושה ער בשעה כזאת?" הוא שאל אותי
"סיוטים" אני אומר בקול מריר ולא מפרט
"סיוטים" הוא ענה לי באותו הטון
--------------------------------------------------------------
הלכנו במסדרונות הוגוורטס (כשאני אומר אנחנו אני מתכוון אני, רון, הרמיוני, אנבת ופרסי)
"מה יש לנו עכשיו?" פרסי שאל
"גילוי עתידות, השיעור עם המורה החרטטנית ביותר בעולם" אמר רון

נ.מ הרמיוני:

פרסי ואנבת הסתכלו אחד על השני ואני יכולה להישבע שראיתי ניצוץ פחד בעיניהם
"טוב, שכחו ממה שאמרתי, אנבת, את באה לאגם?"
"רגע מה? אתם מתכוונים לא להגיע לשיעור?" שאלתי בתדהמה
"גילוי עתידות? לא, לא ממש" אמרה אנבת בשעמום
"אתם לא יכולים פשוט להבריז!" אמרתי בהתרסה
"בטח שכן, רוצה לראות?" אמר פרסי ובעיניו מבט שובב
"אל תדאגו, פרופסור טרלוני היא סתם שרלטנית" אמר הארי, לא ממש הבנתי, הם מפחדים מנבואות? למה?
"אמ..." הם התלבטו
"טוב, כל עוד אין שם נבואות אמיתיות" אמר פרסי והלכנו משם

נ.מ פרסי:

לא הבנתי את הרעיון של השיעור הזה
למה שמישהו ירצה לגלות את העתיד?
טוב, אני מקווה שהארי צודק
העיקר שלא יהיו נבואות אמיתיות
אני שונא נבואות, כמה פעמים כמעט מתתי בגללם? לא מעט...
כמה חברים איבדתי בגללם? יותר מידי...
נכנסנו לכיתה מבושמת מידי מלאה בפופים
התיישבתי על אחד מהם ואנבת התיישבה לידי
לכיתה נכנסה מישהי שהייתה לבושה מוזר וכשחצוי אומר מוזר, זה אומר ממש מוזר
"שלום לכם, תלמידים יקרים, וברוך שובכם לשיעורי גילוי עתידות, השנה נעסוק בקריאה בכף היד, נבואות הינם חמקמקות ומתגלות רק בפני הראויים לכך, אל תתאכזבו אם לא תצליחו"
"אנחנו נתאכזב אם נצליח" לחשתי לאנבת והיא ציחקקה
"שקט שם, בכל מקרה, אני רוצה שתתחלקו לזוגות ותתחילו לעבוד, אני יבחר עכשיו תלמיד בר מזל אחד, שאני ידגים עליו"
המורה אמרה ובחנה את הכיתה, כמה ילדים הצביעו, כמובן שלא הצבעתי, כאילו חסר לי נבואות בחיים
נחשו מה?
הפרופסור בחרה בי
יופי, המזל הדפוק שלי
קודם האף שלי מביא את סוף העולם, עכשיו היד שלי תנבא עליו
כמה חוסר מזל יכול להיות לבן אדם אחד?!
"בחור צעיר, מה שמך?"
"פרסי ג'קסון"
"ובכן, מר ג'קסון, הנח את ידך על השרפרף"
הנחתי את ידי והיא בחנה אותה כמה שניות
"אוי, מסכן שכמותך, קו החיים שלך קצר כלכך! אתה תמות בגיל 16! מוות נורא ומלא ייסורים" היא אמרה
"אמ... פרופסור? דבר ראשון, אני בן 18, דבר שני, זאת צלקת מסכין" כל הכיתה ציחקקה
"כמובן, ידעתי את זה, ומי גרם לצלקת הזאת?"
"אמ... הסכין?" אמרתי, פחות חשוד מאשר אמפוזיה...
"ילדי היקר, אני מתכוונת מי החזיק את הסכין, אותו אחד יגרום למוות שלך"
"אמ... זה קרה כשחתכתי סלט אז..."
"טוב, תחזור לשבת, תלמידים, להתפזר"
היא אמרה ואני ואנבת התיישבנו אחד ליד השני
עברנו ליוונית עתיקה
אז... מה נראה לך שיקרה בהמשך?
מה זאת אומרת?
תחשוב על זה, היינו פה בקושי שבוע וכבר המינוטאור תקף, מי יהיה הבא? אל תשכח שאנחנו בארצות העתיקות
אוף, חכמולוגית, את צודקת, כמו תמיד
אולי כדאי להזהיר את דמבלדור
כן, אבל בכל זאת, זה יהיה מסוכן...
אל תדאגי חכמולוגית, עברנו את טרטרוס, נעבור גם את זה
אני אוהבת אותך, מוח אצה
גם אני אותך חכמולוגית
נשמע הצלצול, מסתבר שדיברנו כל השיעור...