פרסי ג'קסון והשנה החמישית בהוגוורטס

סיוטים - 3

נ.מ פרסי:

אז כן, עדיין הייתי מעוצבן על האלים אבל הבנתי שזה לא ממש ישנה משהו אז הרפיתי מהכעס, או לפחות קברתי אותו איפשהוא עמוק, דמבלדור הורה לנו לאחוז בידו ומייד הרגשתי כאילו קרונוס לוקח אותי ודוחף אותי לתוך המקל של החרמש שלו, שדרך אגב, לא חלול...

בכל מקרה, המחשבה האחרונה שעלתה לי לראש הייתה "איך נפלנו במלכודת הזאת כלכך בקלות?"

כנראה שגם זה מה שאנבת חשבה כי ברגע שהרגשנו אדמה מתחת לרגליים הפלנו את המזוודות, הוצאנו כלי נשק ונעמדנו גב-אל-גב, מוכנים כנגד כל מתקפה, וגם כנגד הבחילה שתקפה אותנו (ה.כ כל זה קרה בשנייה וחצי)
כעבור חצי שנייה הייתי מסוגל לראות נורמלי וראיתי חבורת אנשים לפנינו, היו שם דמבלדור, ילד עם שיער שחור, דומה לשלי רק עם פוני ועיניים בצבע ירוק ברקת, שמתי לב שיש לו מתחת לפוני צלקת בצורת ברק, אאוץ', בכל מקרה, הייתה שם גם ילדה עם שיער מקורזל, מישהו שנראה כאילו כלב שאול תקף אותו ועוד מישהו שנראה שהפך לכלב הזה ומשהו ממנו נשאר בו, הייתה שם גם אישה עם שיער בצבע ורוד בזוקה וג'ינג'ים, המון ג'ינג'ים.
"תרגעו, הכול בסדר" אמר דמבלדור והניח יד מרגיעה על כתפי, הורדנו את כלי הנשק אבל נשארנו דרוכים
דמבלדור הביא לנו פתק שלא הצלחתי לקרוא
"ועכשיו בשפה שאנחנו מבינים?" אמרתי
"צודקים, טעות שלי, סליחה" הוא אמר ונופף במק- שרביט והכיתוב הפך ללטינית
כיכר גרימולד מספר 12
פתאום הופיע בית
"קוללל" אמרתי ונכנסתי אליו, אנבת אחריי
כולם התחילו להפגיז אותנו בשאלות שלא טרחתי לענות על אף אחת מהן
פתאום מישהי שנראתה כמו האמא של כל הג'ינג'ים הרימה את קולה
"טוב! כולם תעזבו אותם! הארוחה מוכנה!"
"אוכל!!!" קראתי
"מוח אצה!" אנבת מירפקה אותי
נכנסנו לבית ושמתי לב שלשניים מהג'ינג'ים היה את המבט של האחים שוד לפני שהם מכניסים לביתן אתנה עכביש או סוחבים את המוקשים של ביתן ארס...
פניתי לאנבת ועשיתי תנועה -קטנה כלכך שאם זאת לא הייתה אנבת, היא לא הייתה שמה לב- לכיוון התאומים היא הסתכלה על התאומים והחזירה לי הנהון קטן, הלכנו לשולחן ו...

נ.מ אנבת:

ראיתי שפרסי מחייך, הבנתי שמה שלא עשו האחים-שוד-2, זה קשור למים, הם פנו אלינו "בואו, תתיישבו"
הסתכלתי על פרסי והוא הנהן לי הנהון קטן, התיישבתי וגם הוא וכמובן שכלום לא קרה, האחים נראו מאוכזבים, כולם התיישבו סביב השולחן כשאחד מהאחים -כנראה תאומים- פנה אלינו
"תוכלו בבקשה לקום?" הוא שאל וקמנו, ברגע שעזבנו את הכיסא, המים, שאני מניחה שהיו אמורים להישפך עלינו, עפו ישר אליהם והם עמדו שם, המומים ורטובים, כל השאר שהיו סביב השולחן צחקו
"סופסוף מישהו מחזיר לכם" אמרה האמא
"המ... מעניין, יכול להיות שיש לך פוטנציאל" אמר תאום 1 בחיוך, סוחט את חולצתו
(ה.כ החצויים מבדילים ביניהם, הרי הם חצויים - הם שמים לב לפרטים הקטנים)
"אין לך מושג" אמר פרסי בחיוך
"עכשיו, בואו נעשה סבב שמות" אמרה האמא
הייתי צריכה לעצור בעצמי מלגלגל עיניים, סבב שמות? מה אנחנו בכיתה ג'? בכל מקרה היא התחילה
"אני מולי וויזלי ובעלי, ארתור, לא נמצא כרגע"
"אני ג'ורג' וויזלי" אמר התאום שישב מולי
"אני פרד וויזלי" אמר התאום שישב מול פרסי
"אני רון וויזלי" אמר הנער הג'ינג'י שנעץ בנו מבט טיפה חשדני
"אני ג'יני וויזלי" אמרה הג'ינג'ית הקטנה
"אני הרמיוני גרינג'ר" אמרה הילדה שאלמלא העיניים שלה יכלה להיות בקלות בת אתנה
"אני סיריוס בלק" אמר הנער שנראה כאילו הפך כמה פעמים לכלב שאול
"אני רמוס לופין" אמר האיש שנראה שהותקף על ידי סיריוס
"ואני... הארי פוטר" אמר בחוסר רצון הילד שהיה דומה לפרסי, נראה שהוא חיכה למשהו, לא שאלתי אבל פרסי, חסר טאקט שכמותו, שאל "אתה מחכה למשהו?"
"מוח אצה!" אמרתי לו ונתתי לו אגרוף, הילד נראה המום
"אתה לא מזהה אותי?"
"אני אמור?"
"הארי, פרסי ואנבת לא היו מודעים לעולם הקוסמים עד היום" הסביר דמבלדור
"לצערי, אני לא אוכל להישאר, אני צריך ללכת לטפל בכמה דברים בהוגוורטס, להתראות" הוא אמר, נשמע קול התפוקקות חזק ודמבלדור נעלם
"אז... אני אנבת וזה פרסי, כמו שאתם כנראה יודעים" אמרתי
"איך ידעת על המתיחה של פרד וג'ורג'?" שאל רון
"אחי, כשאתה עם 15 בני הרמס כל יום, כל היום, אתה לומד לזהות את המבט שיש להם כשאתה על הכוונת שלהם ולברוח בזמן" אמר פרסי, מפגין את הטיפשות חסרת הטאקט שלו, לפני שהספקתי להחטיף לו סיריוס שאל
"בני הרמס?"
"ילדים מהמחנה שלנו" אלתרתי מהר "אנחנו מחולקים לפי ביתנים על שם אלים יוונים, לאלה שבביתן הרמס אנחנו קוראים 'ילדי ביתן הרמס' או בקיצור 'בני הרמס'.
עכשיו, תדמיין חבורה של 15 ילדים עם חוש נוראי לצרות ושני אלה" אמרתי והצבעתי על פרד וג'ורג' "שנותנים להם דוגמא אישית ומסבירים להם מה לעשות, אלו בני הרמס"
"את רוצה להגיד לי שהמקום הזה נשאר שלם?!" שאל רון בתדהמה
"הוא לא, רק לפני חמישה ימים הם שרפו את הביתן שלהם ועוד שני ביתנים" אמר פרסי תוך כדי צחקוק, כנראה נזכר איך קלאריס רדפה אחרי קונור בזעם
"באיזה ביתנים אתם?" שאלה הרמיוני
"אני בביתן אתנה ופרסי בביתן פוסידון" אמרתי, מקווה שזה יגרום לה להפסיק לשאול שאלות "ג'ורג', אתה יכול להעביר לי את המלח?" שאל פרסי את התאום שישב מולו
"איך ידעת שאני ג'ורג'" שאל ג'ורג', מאוכזב
"אמרתי לך, בני הרמס" הוא אמר, הנה הלכו כמה בדיחות מטומטמות של 'אנשים-יותר-מידי-דומים' אהם-אהם-קונור-וטראוויס-שוד
כשסיימנו לאכול לקחנו את הכלים לכיור ששטף אותם לבד, כשחזרנו למטבח שאלנו את גברת וויזלי איפה לשים את התיקים ואיפה אנחנו ישנים
"פרסי, אתה ישן ביחד עם הארי ורון, אנבת, את ישנה עם הרמיוני וג'יני" היא אמרה, אני ופרסי הסתכלנו אחד על השני ועברנו ליוונית עתיקה
(ה.כ כשהכתב נטוי הם מדברים ביוונית עתיקה)
אי אפשר ללכת לישון בנפרד
אני יודעת, מוח אצה, מה עושים?
אני לא יודע, את טובה בדיבורים, תנסי את...
"אמ... גברת וויזלי? אני ופרסי צריכים לישון ביחד..."
"מה? מה פתאום! בנים ובנות ישנים בנפרד!"
"כן אבל, יש לנו סיוטים ו-"
"לא בא בחשבון." היא אמרה בקול החלטי
פניתי לפרסי
מה אתה אומר, מוח אצה?
לגבי מה?
אני לא רוצה להתעקש, אנחנו האורחים שלהם
מה שאת תגידי אני יעשה, חכמולוגית
מוח אצה... בכל מקרה, בוא ננסה לישון בנפרד, אם זה יהיה נורא מידי נתעקש איתה
טוב, פסדר
הנהנו לגברת וויזלי, עלינו למעלה והתפצלנו, הנחתי את התיקים שלי ליד המיטה המאולתרת שמישהו הכין והתיישבתי על המיטה, לוקחת מהתיק את המחשב של דיידלוס, התחלתי לעבוד על עיצובים חדשים למקדש של בוראס שג'ייסון ביקש ממני להכין, מאז המסע של אפולו הוא נראה יותר מופנם, לדעתי זה ממש חשוב מה שהוא עושה לאלים הזוטרים...
שקעתי בעבודה ובמחשבות כששמעתי צעדים, ראיתי את הרמיוני וג'יני מדברות, כשהן ראו שאני בחדר הן השתתקו והייתה מין שתיקה מביכה כזאת כמה דקות עד שהרמיוני שאלה אותי
"אז... לא היית מודעת לעולם הקוסמים עד עכשיו?" שאלה הרמיוני
"לא, לא ממש..."
"איך את ופרסי הכרתם?" שאלה ג'יני
"זה סיפור ארוך מאוד, בקיצור, פרסי הגיע למחנה קיץ שסיפרתי לכם עליו, הוא יצא לאיזשהו... מסע, בשביל לעזור למשפחה שלו ולתווך בין אבא שלו לדודים שלו ואני ועוד חבר יצאנו איתו, אחרי המסע חזרנו למחנה והכול היה טוב עד שבריונית פרתית חטפה אותו והעבירה אותו לקצה השני של העולם, בלי זיכרון מלבד השם שלי, זמן קצר אחרי שנפגשנו נפלנו ל... מקום מאוד אפל והיינו תקועים שם שבועות, כשיצאנו משם הבטחנו אחד לשני שלא נעזוב אחד את השני אף פעם" סיכמתי בקיצור מקוצר
"וואו" אמרו שניהן
"טוב, למה שלא תספרו לי קצת על עולם הקוסמים?" שיניתי את נושא השיחה לפני שהזיכרונות יבואו יכריעו אותי...
ואז דיברנו עד שנרדמנו