פרסי ג'קסון והשנה החמישית בהוגוורטס

הגילוי - 19

נ.מ פרסי:

כל מי שהיה במטבח הלך לאנשהו, אני לא יודע לאן, לא מעניין אותי לאן
כל הזיכרונות עלו לי בחזרה
הידקתי את אחיזתי באנבת, אם היא לא הייתה שם, אני די בטוח שהייתי קורס

לאחר כמה זמן, אולי חמש דקות, אולי שעה, כולם חזרו, חוץ מהארי, דמבלדור וסנייפ, כולם היו בהלם מוחלט

"אני חושבת שכדאי שכולם יתיישבו" אנבת לקחה פיקוד
בלי מילה כולם התיישבו סביבה
ראיתי את דמבלדור לוחש משהו לסיריוס וזה מהנהן ויוצא מהבית
ואז אנבת התחילה להסביר
המחשבות שלי נדדו משם לעבר

נ.מ דמבלדור:

"אז, פוסידון, האדס, זאוס, הם קיימים?" שאל הארי
"כן, למרות שהייתי נזהרת במקומך, לשמות יש כוח, אתה יותר מכולם אמור לדעת את זה, וואו אני נשמעת כמו כירון"
"כירון ה..."
"כן, המאמן האגדי של הגיבורים"
"רגע, אבל החיים שלכם יותר טובים משל החצויים במיתולוגיות, נכון?" אמרה הרמיוני
"הלוואי" אנבת חייכה חיוך מריר
"למה את מתכוונת?" שאלה טונקס
"היא מתכוונת" פרסי דיבר לראשונה "שלהיות חצוי זה מסוכן, רוב הפעמים זה מוביל לזה שתיהרג בדרכים לא ממש נעימות
אנחנו בני 18, וזה נחשב המון לחצויים, אתם יודעים מה אומרים, היוונים המציאו את הטרגדיה" הוא אמר בקול מריר
"אז מה שהיה אז, עם פרופסור טרלוני..." הרמיוני לא סיימה את המשפט
"אה כן, הנבואות" אמר פרסי וקולו הפך מריר יותר משחשבתי שאפשרי
"תוכלו אולי... לפרש לנו אותם?" שאל עין הזעם בקול זהיר
פרסי ואנבת החליפו מבטים ואז אנבת משכה בכתיפייה
"בוא נתחיל בראשונה" אמר פרסי
"מערבה תצא, להתמודד עם האל הבוגד/את מה שנגנב תמצא, ותחזירו במועד/החברות תכזיב, זוממת היא למעול/סופך שלא תצליח להציל את החשוב מכול
אז ככה, כשהייתי רק בן 11, גיליתי שאני חצוי, ועוד לא סתם חצוי, בן לשלושת הגדולים, זאוס האשים אותי שגנבתי לו את הברק הראשון, כדי לעזור לאבא שלי - פוסידון, אני כמובן לא גנבתי את הברק, אבל בכל זאת יצאתי למסע ארוך כדי להחזיר אותו, באותו הזמן אמא שלי סוג של נחטפה על ידי האדס, גם אותה הייתי צריך להציל, בסוף
מערבה תצא, להתמודד מול האל הבוגד - ארס בגד באלים וגנב את הברק מהגנב המקורי, בסופו של דבר נלחמתי בו על הברק וניצחתי"
הוא אמר כאילו זה לא ביג דיל שהוא נלחם מול אל המלחמה וניצח אותו, בגיל 11
"את מה שנגנב תמצא, ותחזירו במועד - אז כן, בסופו של דבר, הצלחתי להחזיר את הברק לפני יום אמצע הקיץ - המועד הסופי שזאוס נתן שאחריו תיפתח מלחמה
החברות תכזיב, זוממת היא למעול" קולו נשבר טיפה בשורה הזאת
"את השורה הזאת פירשנו בדיעבד, כשרק נגמר המסע, חשבנו שהשורה מכוונת לארס, שנתן לי בדרכי מרמה את הברק, אבל בדיעבד גילינו שחבר שלנו, לוק, הוא היה גנב הברק המקורי

הנבואה השנייה
מערבה אל אלה כבולה יצאו החמישה - יצאנו חמישה חצויים לשחרר את ארטמיס, שנכלאה
אחד מהם יאבד בארץ גשם לא פגשה - חצויה אחת... נהרגה, במגרש הגרוטאות של הפייסטוס
אימת האולימפוס את הדרך תוביל - האופטירטאוס, כן, החיה המיתולוגית, אז התיידדתי איתה והיא עזרה לנו מאוד
חניכים וציידות רק איחוד כוחות יציל - אומנם יצאנו חמישה חצויים, אבל לא כולנו היינו חניכים במחנה החצויים, חלק מהחצויות שיצאו איתנו היו ציידות ארטמיס"
"שמעתי עליהן" אמרה הרמיוני "הן נשבעו אמונים לארטמיס נכון? הן כולן קיבלו את מתנת האלמוות בתמורה לשבועה שישארו בתולות לצידה של ארטמיס"
"כן, אלה הציידות, השורה הבאה, בהתייצבות מול טיטאן אחד יישא קללתו - זוכרים שאמרתי לכם שארטמיס נכלאה? היא לא נכלאה כמו שאתם חושבים, אטלס -הטיטאן שעונשו לסחוב את השמיים- עבד עליה וגרם לה להתחלף איתו, וכשהגענו להציל אותה... אני ואנבת החלפנו אותה, לכמה זמן"
"ה-השמיים?" שאל רון בגימגום
"כן, השמיים.
והאחר ביד הורה ימצא-" פרסי השתתק, אנבת תמכה בו והמשיכה במקומו
"ביד הורה ימצא את מותו - חברה שלנו, ציידת ששמה זואי צל-ליל, נהרגה, נרצחה בידי ההורה שלה - אטלס"
ראיתי את פרסי קופץ אגרופים, ואנבת הניחה יד מרגיעה על ידיו
"בכל מקרה, הנבואה השלישית
באפלת מבוך אין סוף תצללו - המבוך של דיידלוס, מכירים את המושג? אז נכנסו לתוכו כי היה בוגד במחנה החצויים, כמו שהיא אפשר לזמן אוכלי מוות פנימה, ככה גם במחנה
האבוד, המת והבוגד יעלו -  האבוד זה פאן, כן, האל, שגילינו שהוא חי בסוף, המת זה דיידלוס והבוגד זה החבר שלנו, לוק.
אדון הרפאים יחרוץ גורלות - חבר שלנו, ניקו די אנג'לו הוא אדון הרפאים
ואחרית נצר אתנה עשוייה להתגלות - דיידלוס התגלה, בסופו של דבר, כנצר אתנה
חורבן סופי עם מות בן אלמוות - דיידלוס היה סוג של בן אלמוות, ועם מותו המבוך נחרב, מה שהשפיע גם על העולם שמעל
על אהוב יגזר גורל רע ממוות - באותו מסע לוק התחיל לשמש כגוף מארח לקרונוס, גורל שהוא בהחלט גרוע יותר ממוות...
הנבואה הבאה היא הנבואה שלך, פרסי" אנבת דחקה בפרסי בקול רך
"אה כן, הנבואה הגדולה" הוא אמר בקול נטול רגש
"טוב, קודם כל אתם צריכים לדעת שכל מה שקרה, כל הטיטאנים שהתעוררו, זה לא אמור לקרות, אומנם המפלצות חוזרות מטרטרוס, אבל לא כל כך מהר, זה קרה בגלל שאדון הטיטאנים -קרונוס- התחיל להתעורר, וגייס לצידו גם חצויים, כמו לוק.
ואת הנבואה הזאת, בניגוד לאחרות, לא אני קיבלתי, היא ניתנה שנים קודם, ולכן האלים הגדולים -פוסידון זאוס והאדס- נשבעו בנהר סטיקס שלא יולידו עוד ילדים, כמו שמתברר כולם שברו את השבועה, וזה חלק גדול מהסיבה שלכולנו, כול הילדים של הגדולים, יש מזל כל כך דפוק
שש עשרה שנים ימלאו, חרף כל המכשולים לצאצאם החצוי של האלים הגדולים - אני, אני ילדו החצוי של פוסידון, והכול קורה כשאני בן 16
סביבו ישקע עולם בשינה שאין לה סוף - מורפיאוס, אל השינה, הכניס לתרדמת את כל בני התמותה במנהטן, כדי שלא יפגעו
להב מקולל את נפש הגיבור יקטוף - כמו שכנראה חשבתם, וגם אני חשבתי אז, זה שאני הגיבור מהנבואה
טוב לא.
השורה הזאת מדברת על לוק, החבר שלנו שבגד בנו ועזר לקרונוס לעלות, הפגיון שלו היה להב מקולל, בגלל הפרת הבטחה מאוד מסויימת
בחירה גורלית, את חייו תקפד, את משכן האלים, לקומם או לאבד - כדי שתבינו אני יסביר לכם, קרו דברים והגענו לסיטואציה שבו לוק היה רק במודעות חלקית, קרונוס הלך והשתלט על מודעותו ועל גופו, ואני הייתי מולו, עם הפגיון שלו, והייתי צריך לבחור, אני עצמי לא הייתי יכול להרוג את לוק/קרונוס, אז זרקתי את הפגיון אל לוק, שברגע של מודעות מלאה, נעץ את הפגיון בעצמו ובכך הציל את האולימפוס"

שתיקה השתררה ואף אחד לא העז להפר אותה, עד שאנבת אמרה

"טוב, עכשיו המצב קצת מסתבך, ברגע שנגמרה הנבואה הגדולה הראשונה, ואני ופרסי החלטנו רשמית שאנחנו זוג, הרה - מלכת האלים-"
לא היה אפשר לפספס את הבוז שבקולה של אנבת
"-חטפה את פרסי, מחקה לו את הזיכרונות והעבירה אותו למקום שבדיעבד הוא ימצא את מחנה יופיטר - המחנה של הרומאים, וככה בדיעבד יפגשו הרומאים והיוונים כי רק ככה יכולנו לנצח את גאיה-"
"גאיה? אמא אדמה? היא רעה?" שאלה הרמיוני
"כן, אמא אדמה המרשעת" אמר פרסי
"איך אפשר להילחם באדמה עצמה?" שאל לופין
"מסתבר שאפשר, בכל מקרה, בינתיים אני השתגעתי מדאגה במחנה, פגשתי עוד שלושה חצויים, פייפר - בת אפרודיטה, ליאו - בן הפייסטוס וג'ייסון - בן זאוס, או ליתר דיוק, בן יופיטר, ג'ייסון גם הגיע בלי זיכרון, ובדיעבד גילנו שהוא היה פריאטור הלגיון ה12, ביחד עם ריינה-"
"רגע רגע רגע, פרופסור אריאנו?" שאל רון
"כן  היא ולא אחרת, ריינה אווילה רמירס אריאנו, בת בלונה, ציידת ארטמיס, ופריאטור הלגיון ה12 לשעבר"
"רגע, הייתי במחנה הרומאי!" אמר הארי
"כן הארי, היינו במחנה יופיטר" אמרתי
"אז, האנשים שצעקתי עליהם..."
"כן, פרנק ז'אנג - בן מארס, והייזל לבסק - בת פלוטו, פריאטורי הלגיון ה12"
הארי הסמיק ממבוכה
"בכל מקרה" אמר פרסי "אני הגעתי למחנה של הרומאים, הכרתי את פרנק והייזל, עוד שהם היו רק חיילים וריינה הייתה פריאטורית יחידה, יצאנו לעוד מסע חיפושים, בלי נבואה-"
"חשבתי שאי אפשר לצאת למסע חיפושים בלי נבואה" אמרה הרמיוני
"כן, בעיקרון אי אפשר, אבל כשמארס מתגלה במחנה ומטיל עליך מסע חיפושים, אתה לא יכול לסרב... ככה גם נפגשנו עם שאר החצויים היוונים, בכל מקרה, הייתה עוד נבואה גדולה, שגם היא, כמו הקודמת, לא ניתנה מייד, אלא נמצאה בספרי הסיביליות של הרומאים
שבעה חצויים יענו לאתגר, עולם ומלואו יסער ויבער - יצאנו שבעה חצויים, אני, אנבת, ג'ייסון, פייפר, ליאו, פרנק והייזל למסע חיפושים בארגו 2, ספינה מעופפת שליאו בנה
נדרים לקיים עד כלות הנשימה - ליאו נשבע בנהר סטיקס שהוא יציל את קליפסו, והוא מת וחזר לחיים כדי להציל אותה
בשערי המוות תגעש מלחמה - שערי המוות שנמצאים בטרטרוס נפתחו על ידי משרתיה של גאיה, שמאוחר יותר אני ופרסי... נפלנו לט-ט-טרטרוס, שם נלחמנו בכל מיני מפלצות, פגשנו חברים, שמתו בשבילנו, וסגרנו את הדלתות"
"טרטרוס? הגיהינום של המיתולוגיה היוונית?"
"כן" פרסי הצטמרר "זה היה המקום שהראה הבוגארט אז, אנבת, הנבואה שלך?"
"כן, בדד מתהלכת בת החוכמה, ברומא בוער אות אתנה הרמה - יצאתי למסע חיפושים לרומא, כדי למצוא את אתנה פרטנוס, כדי שהרומאים והיוונים לא יכנסו למלחמה 
תאומים מחניקים נשימת מלאך, אשר הסוד למוות עד בידיו מונח - חבר שלנו, ניקו די אנג'לו - בן האדס, נכלא על ידי שני ענקים והוחזק בכד חמישה ימים, מתקיים רק בקושי על חמישה גרגרי רימון
זהוב וחיוור, ניצב אסון הענקים, שיחולץ בכאב מתוך מכלא החוטים - אתנה פרטנוס, שנכלא על ידי ארכנה, האויבת המושבעת של אתנה, ושל ילדיה, שחילצתי"

שתיקה השתררה בעוד כל אחד מהקוסמים חושב מה עבר על שני בני הנוער האלו, שעברו בחייהם יותר מכל חברי המסדר ביחד

נ.מ הארי:

שקעתי במחשבות על החיים של פרסי ואנבת, נזכרתי בשיחה שלנו והבנתי שהוא באמת מבין אותי, באמת ובתמים הוא מבין אותי
וכל מה שקרה לו...

פתאום התחלתי להרגיש סחרחורת
הצלקת שלי שרפה והשחור התחיל להשתלט לי על שדה הראייה
שמעתי קול מרוחק קורא "הארי" אבל לא הצלחתי לזהות את מקורו

התעלפתי, בפעם השנייה להיום