מפונקת מאוהבת

פרק 1

"אני אומרת לך מאי המסיבה הזאת באה לי ממש בזמן" שיראל אמרה בזמן שחזרנו שלושתינו מבית הספר.

"האמת היא שגם לי. כולם הולכים להיות שם" חייכה מאי.

"אם אתן מנסות לגרום לי לקנא, לא הולך לכן" חייכתי.

"אלינור את סתם נכנעת בקלות לאבא שלך. תשכנעי אותו.. הרי את יודעת שהוא לא עומד בפני הבת הקטנה שלו" אמרה מאי.

"או שסתם לא בא לך על המסיבה הזאת ואת לא מתאמצת בכלל להשיג אישור?" שיראל דחפה אפה.

"לא בא לי על המסיבה הזאת, אמרתי לכן כבר" אמרתי נחרצות.

הסתכלתי ישר אבל מזווית העין יכולתי לראות את מאי ושיראל מסתכלות אחת על השנייה במבטים מבולבלים.

"תראי אנחנו לא יודעות מה קורה לך בזמן האחרון אבל את יכולה לספר לנו מה שאת רוצה. אנחנו החברות הכי טובות שלך ותמיד פה בשבילך" אמרה שיראל.

שיראל ומאי לוין היו תאומות זהות לגמרי. שתיהן היו גבוהות ורזות, בעלות עיניים חומות דבש מיוחדות ביופיין שמשום מה, כולם קינאו בהן. שיער חום כהה גלי וארוך, ותווי פנים מרשימים. כשהיו קטנות, דיגמנו לחנות בגדים לילדים אך עם השנים זה נעלם.

מאי ושיראל הן היחידות שאני סומכת עליהן מספיק מכל החברות שלי, ולא חסר לי.

אני אלינור רוז, כן כן אני בטוחה שכבר כולכם שמעתם את השם הזה. אני ביתו של אחד מאנשי העסקים המצליחים בארץ- עופר רוז. בתקופה הזאת, הוא אחד מהאנשים הכי מדוברים בארץ. הוא בן 40 אבל נראה הרבה יותר צעיר. אני מעריצה אותו בכל ליבי.

בחזרה אליי. אז אני אלינור, אני בת 17 ואני לומדת בכיתה י"א בבית ספר פרטי. כלומר כל הבית ספר מלא בנערים ונערות כמוני, שיכולים להרשות לעצמם להיות בבית ספר כזה. יש לי עיניים כחלכלות ושיער חום גלי וארוך. אומרים שהיה דבר אחד שמאוד ייחד אותי, ואלו היו השפתיים שלי. הן היו כמו מצוירות, תמיד אהבתי אותן. הייתה להן צורה מיוחדת.

אמא שלי, מיכאלה רוז, הייתה אישה מאוד קשוחה. פרפקציוניסטית, שלקחה כמובן מאליו את החיים שלנו. היה לנו בית ענק, מאין ארמון, בקושי אני מצאתי את עצמי בו, עם המון חדרים, סוויטות, משרתים, בריכה ענקית, סטודיויים, חדר כושר ומה לא. אמא אהבה את החיים האלה, אבל דבר אחד בטוח, מעל הכל היא אהבה את אבא ואותי. היא הייתה מקריבה חיים שלמים בשבילי ובשביל אבא. אמי בת 35, כן, תאמינו או לא, היא ילדה אותי בגיל 18. הסיפור של הוריי הוא מסובך וארוך, אבל זה לא משנה.

אני בת יחידה ולא חסר לי כלום. מבחינת כסף, אני מסודרת.

אלו הם חיי, דמויות נוספות בהמשך

"הכל בסדר איתי" חייכתי.

"את בטוחה?" שאלה מאי.

"אני בטוחה, להתראות" חייכתי ופניתי לכיוון ביתי. שיראל ומאי גרות בית מולי.

השכונה שלנו ענקית וגרים בה רק אנשים 'עשירים'. הכל מלא בוילות ענקיות ומרהיבות.

נכנסתי אל הבית השקט, כרגיל. ניחשתי שאבא במשרד שלו בטח בפגישה עם מישהו או בישיבה ואמא או בבריכה או בחדר כושר, כמו תמיד. עליתי לחדרי בקומה השנייה, הנחתי את תיק בית הספר וירדתי למטבח.

"היי דינה" חייכתי והתיישבתי בשולחן.

"שלום מתוקה, האוכל מוכן. תרצי?" שאלה בחיוך רחב ואדיבות. דינה הייתה מאין אמא שנייה בשבילי, היא בישלה, ניקתה, גיהצה, ומעבר להכל העניקה לי המון אהבה.

"כן אני גוועת ברעב" עניתי.

דינה תמיד יושבת לידי לאכול בצהריים כדי שלא ארגיש לבד. רק את ארוחות הערב אני מבלה עם אבא ואמא.

"אז מה את מספרת מותק? איך היה בבית הספר?" שאלה.

"היה רגיל, את יודעת", אמרתי ולגמתי ממיץ התפוזים הסחוט שאני כ"כ אוהבת, "יש מסיבה היום בערב ואבא לא מרשה לי ללכת. לא כל כך מתחשק לי אז זה לא משנה".

"למה? תלכי.." אמרה דינה.

"לא, אין לי ממש כוח האמת. וניראה לי ששון יבוא היום" אמרתי.

"אוקיי מתוקה שלי, אם שון מגיע תודיעי לי ואני אכין לכם פיצות נהדרות" חייכה אליי וניגשה לעיסוקיה.

שון דיין, הידיד הכי טוב שלי בעולם

הוא חתיך בטירוף, יש לו פנים גבריות כאלה ועיניים כחולות כהות מדהימות. אני יכולה לדבר איתו על הכל. באמת על הכל. והכי כיף איתו בעולם.

ואם לא הזכרתי עד עכשיו, כל החברים שלי הם מהשכונה.

אחרי ארוחת הצהריים הלכתי לישון. אני אוהבת הכי הרבה בעולם את שישי אחר הצהריים, הכל שקט, כולם הולכים לישון צהריים. זה הזמן שלי ואסור להפריע

משעה 2 עד 4 וחצי אני ישנה.