מפונקת מאוהבת

פרק 15+16

התאפרתי, בושם והייתי מוכנה.

...............................................................

דפיקה בדלת חדרי.

"אלינור.. אנחנו.. צריכים לצאת.." שמעתי אותו מבעד לדלת.

"אתה תחכה" אמרתי בכעס.

לקחתי את תיק היד השחור שלי של פראדה שאבא קנה לי שנה שעברה והכנסתי לתוכו פלאפון, מפתח, כסף.

פתחתי את הדלת והוא עמד מולי. לשנייה נמסתי ממנו שוב..

הוא לבש ג'ינס כהה וחולצה לבנה מכופתרת, מעט פתוחה למעלה.

ושוב, הריח שלו הציף אותי..

נק' המבט של עמית:

וואו.. חשבתי שאני מת. היא הייתה כ"כ יפה.. נראתה כ"כ בוגרת, מתוקה, עדינה.. פשוט מושלמת. באותו הרגע הייתי יכול פשוט להישבע שהיא הבחורה היפה שראיתי מימיי.

חזרה לנק' המבט של אלינור:

"זזנו?" חזרתי לעצמי.

"כן.." הוא אמר תוך כדי שהעביר עליי מבט.

"רגע. אני ארד ראשונה ואחכה לך בחוץ. אתה תיצא כמה דקות אחריי שאבא שלי לא יחשוד" אמרתי וירדתי במדרגות.

חיכיתי כמה דקות, הוא בא, ונסענו.

כל הדרך למרכז, שהייתה קצרה מאוד נראתה ארוכה כנצח.

"אלינור.. תני לי דקה להסביר לך ואני מבטיח שאם אחרי זה עדיין לא תרצי לדבר איתי, אני אסכים איתך. אבל תני לי את ההזדמנות.." אמר ונעצר עם המכונית בצד. הוא נעל את הדלתות כאילו אני איזה אסירה.

"עמית אני מבקשת ממך שתמשיך לנסוע. אני יתקשר לאבא שלי אם אתה לא נוסע. עכשיו!" עדיין הסכלתי אל החלון.

"אבל תקשיבי לי שנייה! זה לא יהרוג אותך!"

"זה כן! תיסע!" צעקתי.

"אלינור אני לא אותו אחד שהייתי.. אני נשבע לך. אני השתניתי.. כל מה שראית במחברת, זה.. זה משהו שהיה פעם.. זה אני אבל השתניתי, אני מבטיח לך שאני לא כזה יותר. ואני שונא את עצמי על שבכלל היית צריכה לראות את זה. ואת יודעת מה הסיבה שאני כבר לא כזה..?" ואז נעצר.

הסתובבתי אליו והסתכלתי על עיניו שנראו כי דיבר אמת בלבד.

אבל עדיין לא האמנתי לו, אני בנאדם ריאלי שמאמין רק למה שהוא רואה. והספקתי כבר להאמין לאלפי אנשים שאמרו לי דבר שונה ממה שאני האמנתי, ונפגעתי. וזה הספיק לי לכל החיים.

"את הסיבה.. את הסיבה היחידה לזה שהשתניתי.." אמר והניח את ידו על שלי.

"בבקשה תאמיני לי.. אני נשבע לך שאני כבר לא כזה" אמר.

"אם אתה כבר אומר את האמת, תגיד את כולה. אל תסתיר ממני.." אמרתי בקול חלש.

"מה את רוצה לדעת..?" שאל.