מפונקת מאוהבת

פרק 22

נכנסתי לחדר, נשכבתי על המיטה, הדלקתי מוזיקה ובכיתי. לא יודעת כמה זמן, אבל בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי. כל דמעה שירדה, הייתה חלק קטן מהחרטה על הדבר המטומטם הזה שעשיתי.
לא האמנתי שבכמה שניות מסכנות, איבדתי אהבה לכל החיים. לא האמנתי שאיבדתי את הבנאדם שכ"כ אהבתי, היחיד שכ"כ אהבתי בכל חיי, שאני רוצה להתחתן איתו ולהקים משפחה, הדבר הכי יקר לי. איבדתי אותו..

---------------------------------

הדמעות עייפו אותי, הבכי היה יותר מידי בשבילי, ונרדמתי.
כשקמתי השמש רק זרחה, הסתכלתי על השעון והיה בערך 5 בבוקר.
ישנתי כ"כ הרבה ?
ירדתי לסלון וראיתי את אבא יושב ושותה קפה.
"מה קמת עכשיו?" שאל מבלי להסתכל עליי. הוא היה עסוק בעיתון הבוקר.
"לא יודעת, התעוררתי.." התיישבתי לידו.
"העיניים שלך אדומות, מה יש אלינור?" הסתכל עליי במבט תמוהה.
"כלום.."
"את מוכנה להסביר לי לאן נעלם עמית?!" שאל בקול די עצבני.
"הוא אמר.. ש.. שהיה לו.. משהו דחוף מאוד ו.. והוא מסר תודה.. תודה רבה על הכל.." ניסיתי לדבר אך בקושי הצלחתי, פתאום כל מה שהיה אתמול עבר מולי בשנייה והזכיר לי את הכאב הרב שהרגשתי.
"מוזר.. אבל בסדר. אני אצור איתו קשר, נראה מה איתו" אמר אבא ולגם מהקפה.
"תשאל אותו איפה הוא" אמרתי.
"אני אבדוק.. הוא יצא נסער מפה או משהו כזה? קרה משהו חמור?" שאל.
"אני לא יודעת.." שיקרתי.
"מוזר.. עמית לא כזה.."
"אתה לא יודע כלום.." לחשתי לעצמי.
"אמרת משהו?"
"לא. אני הולכת להמשיך לישון" אמרתי ועליתי לחדר.
לא הצלחתי להירדם והזמן עבר.
השנה עומדת להסתיים, אף אחד כבר לא לומד, אני רק רוצה לסיים עם זה.. \:
קמתי, שטפתי פנים, התארגנתי, לבשתי גופיה שחורה וג'ינס שלושת רבעי.
המשכתי להתארגן והייתי מוכנה.
אכלתי ארוחת בוקר ואז שון בא לאסוף אותי לבית הספר.
"וואו.. את נראית נורא.. מה קרה?" שאל.
"אתה באמת רוצה לדעת..?"
"ברור.. יאו אלי מה קרה?" הוא ראה שאני רצינית.
"בוא נבריז.. בבקשה.. בוא נלך לאנשהו, אני צריכה לדבר איתך וזה רציני.." התסכלתי עליו.
הוא לא עמד במבט שלי "בסדר.. אני יודע לאן לקחת אותך.." אמר והתחיל לנסוע.
הגענו לחוף הים, וזה שוב הזכיר לי אותו.. לא יכולתי יותר
סיפרתי לשון הכל, מילה במילה.
"אני מרגישה שהלב שלי פשוט מתפרק.." ניגבתי את הדמעות.
"טוב קודם כל את צריכה להפסיק עם הרחמים העצמיים.. באמת.. אני מבין אותו האמת אלי.. תראי, הוא ראה אותך מתנשקת עם אחיו שאתם בעצם שני האנשים הכי חשובים לו והוא כועס עכשיו ולא מבין ולא רוצה לדבר איתכם.. אני יודע אבל שזה יעבור לו.." שון ניסה לנחם וחיבק אותי.
"הוא יסלח לי..?"
הוא הסתכל עליי כמה שניות בשתיקה ואז אמר "אני לא רוצה לשקר לך.."
"מה אני אמורה לעשות? תעזור לי שון בבקשה.. אני כבר מיואשת.. אני צריכה אותו.. אני רוצה להגיד לו שזה היה הטעות של החיים שלי, שהוא אהבת חיי, שלא יהיה בחיים בנאדם שאני יאהב יותר ממנו, שהוא כ"כ יקר לי.." השפלתי את ראשי.
"מאמי.." שון חיבק אותי חזק.
"אתה היית סולח?"
"אני לא יודע אלי.. אני יגיד לך בכנות, מבחינתי בגידה זה לא דבר שסולחים עליו אבל.. בהתחשב במקרה שלך, אני חושב שהייתי שוקל לסלוח.. אתם אוהבים כ"כ ואי אפשר להעביר את זה כאילו כלום.."
ישבנו שם עוד הרבה זמן, מקשיבים לשקט.
"בואי אני אקח אותך לאכול צהריים.." אמר, תפס בידי ולקח אותי בחזרה לאוטו.
ישבנו במסעדה ואכלנו. יותר נכון, הוא אכל, אני לא יכולתי להכניס כלום לפה.
"אלי תאכלי נו את לא יכולה להיכנס לדיכאון עכשיו.. אני לא רוצה שתעלמי לי.. יאללה" אמר.
"עד שאני לא אדע שהוא סולח לי.. אני לא יחזור להיות מאושרת לעולם.." אמרתי.
"אני בטוח שאת רעבה, יאללה תאכלי" אמר.
אחרי המסעדה הוא החזיר אותי הביתה.
"תודה על הכל שוני באמת.. אתה הכי מדהים בעולם.." נתתי לו נשיקה בלחי ויצאתי מהמכונית.
נכנסתי הביתה."שלום לך גברת רוז, איפה היית אפשר לדעת?" שאל אבא בשנייה שסגרתי את הדלת.
"אכלתי צהריים עם שון.. אבא אין לי כוח עכשיו לנאומים, אני בחדר" אמרתי ועליתי במדרגות.
פתחתי את הדלת של החדר והלב שלי נפל.
אסף היה שם, ישב על מיטתי.
"יאו אתה שפוי?! איך נבהלתי.." נשמתי עמוק והנחתי את תיק בית ספר ליד הדלת.
"מצטער.. פשוט, הייתי חייב לדבר איתך" אמר.
"גם איתך הוא לא מדבר?" התיישבתי לידו.
"59 פעמים התקשרתי, 34 אסאמאסים.."
"האמת היא שבכלל לא ניסיתי.. אני מכירה אותו מספיק טוב בשביל לדעת שאין טעם בכלל להתאמץ.. וניראה לי שרק לפני כמה דקות באמת עיכלתי שכל זה קרה.."
"אני ממש מצטער.. באמת.. אין.. אין לי מילים לתאר כמה שאני מצטער.. זה היה דחף, תרתי משמע.. באמת שכלום מעבר לזה.. ו.. והוא לא מבין את זה" אמר בקול מושפל, מאוכזב.
"דיברת עם ליאן?"
"לא.. האמת שהיא התקשרה אבל.. לא עניתי.. אני לא מסוגל לדבר איתה, אני.. אני.. קשה לי.."
"אני מבינה אותך.. אני מקווה רק שכל זה יעבור, והוא יסלח לנו" אמרתי.
"את בסדר נכון? את.. טיפה חיוורת.." אמר.
"כן אני.. אני קצת לא מרגישה טוב.. אבל.. אני אלך לנוח" אמרתי.
"בסדר.. אני.. אני צריך לחזור לבסיס, אני אדבר איתך כבר אני מניח.. להתראות.." אמר ויצא מהחדר.
הראש שלי התפוצץ, בקושי הרגשתי את הגוף שלי, הייתי חלשה.
ירדתי למטה לקחת כדור לכאב ראש ועליתי בחזרה לחדר, יותר חלשה ממקודם.
הייתה לי בחילה רצינית והקאתי איזה שלוש פעמים, ברצף!
פשוט הרגשתי שכל המערכות שלי בגוף מתפרקות.. הלכתי לישון.
עדיין היה מוקדם כשהתעוררתי. כנראה שלא ישנתי הרבה.
"מותק יש לך חום.." אמרה לי דינה לאחר שראתה אותי חיוורת כולי ובדקה.
"אוף.." נאנחתי.
"אני אכין לך תה ותקחי כדור אקמול וזה יעבור.." אמרה דינה.
"מה קשור להיות חולה עכשיו.. מה.." לחשתי לעצמי.
"זה לאו דווקא חולה.. אני מכירה את הסימנים האלה היטב.." אמרה לי והסתכלה עליי במבט שואל.
"מה.. מה.. למה את מתכוונת?" היתממתי.
"את חכמה אלי, תביני לבד" חייכה חיוך קטן והגישה לי את התה.
"אני לא מבינה.."
"הקאת?" שאלה.
"כן אבל.. מה.. מה זה קשור.. אני.. אני.. יש לי חום ואני חולה, זהו" ניסיתי להדחיק את מה שעמוק עמוק בתת מודע שלי כבר הבנתי ממזמן.
"בואי איתי.." תפסה בידי ויצאנו מהבית.
נכנסנו למכונית שלה ונסענו לבית המרקחת.
"חמש בדיקות הריון בבקשה" אמרה דינה לרוקחת.
אני חושבת שרק באותו הרגע שאמרה הריון, התת מודע שלי התפרץ, וקלטתי שיש מצב גדול שאני בהריון.
דינה לקחה את הבדיקות, שילמה, והלכה איתי ביחד למרכז. נכנסנו לשירותים.
"אני לא אשאל אותך פרטים כן? אבל אני מניחה שהיית עם מישהו.." הסתכלה עליי.
"הייתי"
"לפני כמה זמן?" המשיכה לתחקר אותי. אבל אהבתי את זה שהיא לא מבררת יותר מידי פרטים. סמכתי עליה והרגשתי שאני יכולה לספר לה.
"לא יודעת.. פחות או יותר.. שלושה שבועות.."
"את באיחור?"
"האמת שכן.. דינה.. אני.. מפחדת.." אמרתי והשפלתי את ראשי.
"חכי אנחנו עוד לא יודעות.. קחי.. אני מחכה לך פה.." נתנה לי את השקית עם הבדיקות ונישקה אותי במצח.
נכנסתי לתא, נשמתי עמוק והוצאתי את הבדיקה הראשונה.
כל הזמן הזה שחיכיתי וחמש הבדיקות היו על הרצפה, התפללתי לאלוהים שאני אראה - ולא + .. התפללתי שאני לא אהיה בהריון, זה הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו.
המון מחשבות והמון סרטים עברו לי בראש.
יצאתי מהתא.
"נו?!" הסתכלה עליי דינה שכבר הייתה מיואשת.
"לא יודעת, לא ראיתי.. אני לא מסוגלת.."
"תני לי לבדוק.." אמרה, נאנחה ונכנסה לתא.
היא לקחה את הבדיקות לידיה, ופניה נהפכו לבנות.
"דינה.." אמרתי בקול מתחנן.
"הכל.. חיובי.." אמרה והראתה לי את חמשת הבדיקות שהראו כולן +.
"למה.. למה.." התחלתי לבכות. היא חיבקה אותי חזק ולא אמרה מילה.
"למה לא נזהרתם למה.."
"אני לא יודעת מה קרה.." ניגבתי את הדמעות שזלגו ללא הפסקה.
"מי זה?" שאלה.
"אני לא יכולה לספר לך.. מצטערת דינה.."
"בואי הביתה מותק.. אני מבטיחה לך שהכל יסתדר" חיבקה אותי.
חזרנו הביתה, שתינו מותשות.
"איפה היית.. הייתן..?!" אבא הסתכל על שתינו נכנסות בדלת והיה מעט בהלם.
"אני ביקשתי מאלינור שתבוא איתי לסידור בדואר, הייתי צריכה את העזרה שלה.. אני מצטערת אדוני" אמרה דינה. נשמתי לרווחה.
"לא זה בסדר דינוש, כבר נבהלתי לרגע איפה הייתן.." אמר אבא והתקרב אליי.
"טוב אני אחזור לעיסוקיי.." אמרה דינה והלכה.
"מותק אני רוצה לדבר איתך לרגע, בואי למשרד שלי" אמר.
התיישבתי מולו, הראש מתפוצץ, הגוף כואב וחלש.
"את שומעת.. בקשר לעמית.. הצלחתי להשיג אותו אחרי בירורים רבים, הוא דיבר איתי ואמר שהוא בסדר ושצץ לו מקרה דחוף והוא היה חייב לעזוב.. הוא אמר שהוא לא יחזור לכאן ושהוא מפסיק את השיעורים הפרטיים ואת הכל. משום מה הוא גם אמר שהוא התפטר מההתאגרפות.. מוזר.." אמר אבא והסתכל במסמכים שהיו לו על השולחן. ככה אבא תמיד, כשהוא מדבר עם אנשים, הוא אף פעם לא מסתכל עליהם, הוא מדבר ותוך כדי עוסק בענייניו.
"הוא התפטר מההתאגרפות..?" הייתי מופתעת אבל לא כ"כ כי ידעתי שזה יקרה.
"כן.. שאלתי אם הוא מצא היכן לגור והוא אמר שלבינתיים כן"
"ביררת איפה?" שאלתי.
"כן, הוא גר פה בשכונה.. הוא אמר שחבר טוב שלו גר פה, והוא השכיר לו יחידת דיור לידו.. הוא אמר שלבינתיים הוא מסתדר עם זה ושהוא מקווה בקרוב למצוא דירה יותר מסודרת והכל.." אמר.
"טוב.. תודה אבא" אמרתי ויצאתי מהחדר.
עליתי לחדר במהירות והחלתי בבירורים בלתי פוסקים אצל איזה חבר עמית יכול להיות.
רק אופיר ושי גרים פה בשכונה.
ידעתי שאם אברר איתם, הם לא יספרו לי אז החלטתי לברר בעקיפין.
"הלו?"
"דניאלה, מה נשמע? זו אלינור"
"היי אלינורי! כמה זמן לא שמעתי ממך! הכל טוב, מה איתך מותק?" נשמעה מתלהבת.
"יכול להיות יותר טוב. שמעי אני צריכה ממך טובה.."
"מה שתרצי"
"יש לך מושג אולי מה.. מה שלום עמית, חבר של אופיר?"
(ד"א, לא דניאלה ולא אף אחד אחר ידע על מה שהיה לי עם עמית. רק מאי שיראל ושון)
"אוי, מסכן הבחורצ'יק.. שמעתי שהיה לו בלאגן גדול, ואופירי השכיר לו יחידת דיור פה קרוב.. למה?"
"סתם.. כי.. כי גם אני שמעתי משהו כזה ורציתי לדעת שהכל בסדר..אה.. תגידי לי.. איפה היחידת דיור הזו, את יודעת?" שאלתי.
"כן בטח.. הברורים 13.. זה לא רחוק מהבית של אופיר" אמרה.
"יאו דניאלה תודה רבה! באמת תודה! אני אדבר איתך מאוחר יותר, בה ביי" אמרתי וניתקתי.
התלבשתי, התארגנתי וירדתי לסלון. לפני שיצאתי מהבית, עברתי דרך דינה.
"אמ.. לבינתיים אל תגידי כלום, טוב..?" לחשתי לה.
"אל תדאגי" קרצה לי.
יצאתי מהבית והתחלתי ללכת לכיוון הכתובת שאמרה לי דניאלה.
הנחתי שזה לא רחוק, כי הבית של אופיר לא כ"כ רחוק משלי.
הרחובות היו שקטים, רק אם ובנה הקטן טיילו, וקשישה עם כלב.
הגעתי לכתובת. זו הייתה דירה קטנה, מבחוץ נראית יפה.
הלב שלי לא הפסיק לדפוק אך ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. הוא יהיה חייב להקשיב לי ולא יוכל לברוח. וגם.. אני חייבת לספר לו..