מפונקת מאוהבת

פרק 25

עברו חודשיים מאז המקרה עם ליאן, אני לא אשכח את זה הכל קרה מהר מדיי היא נכנסה לחדר מיון וכשהודיעו לנו שהיא מתה. הכל היה קשה מדי.
אסף ומישל ביחד אבל עדיין כולם זוכרים אותה וגם אני בטח שאני הרי אני גרמתי לזה.

החלטתי שהעניין הזה העמיס לי את הראש יותר מדיי במחשבות בחודשיים האחרונים ושאני אתחיל למשל לחשוב על היומולדת שלי.

עוד כמה ימים היומולדת! אני הכי מתרגשת בעולם!
כל הזמן הזה שעבר עמית בכלל לא היה איתי, לא עזר לי לארגן, לא שאל, כלום.. כ"כ התאכזבתי.
היום יום שלישי בבוקר. יום שישי המסיבה.
כבר ממחר באים לפה כל מיני אנשים שיעזרו לארגן.
קמתי מוקדם ועמית לא היה לצידי.. מה קורה פה ?\:
ירדתי לסלון וארוחת הבוקר חיכתה לי על השולחן.
"בגרות היום אה?" דינה חייכה אליי.
"כן" עניתי.
"במה?"
"ספרות.."
"את מוכנה מותק?" שאלה.
"כן, ספרות זה קל.. עמית לימד אותי גם"
"אה.." פתאום היא השתתקה. ברגע ששמעה את שמו.
"דינה מה קורה?"
"מה זאת אומרת מתוקה?" היתממה.
"נו כולכם פה מתכננים משהו ורק אני לא יודעת מה קורה.." התעצבנתי.
"את סתם מדמיינת מתוקה" אמרה, חייכה וחזרה למטבח.
"ממש מדמיינת.." לחשתי אחרי שהיא הלכה.
התארגנתי ויצאתי לבית הספר, לבגרות, שון אסף אותי.
"היי נסיכה" נתן לי נשיקה בלחי.
"היי"
"קרה משהו?" שאל. הוא ישר קולט אותי, זה משהו..
ואז סיפרתי לו.
"בטח זה סתם אלי את מדמיינת. תתרכזי בחשוב עכשיו, מסיבת השנה ביום שישי" חייך.
"ממש מסיבת השנה" צחקתי.
"הנה ככה אני רוצה לראות אותך, צוחקת" חייך.
"חולה חולה עלייך חיים שלי!"
הבגרות הייתה ממש קלה ושון בא אליי אחרי בית הספר לארוחת צהריים ואז ללמוד לעוד בגרות שיש לנו שבוע הבא.
"דינוש עוד צלחת לשון בבקשה" חייכתי והתיישבתי בשולחן.
שון התיישב לידי ואכלנו. באמצע הארוחה, אמא שלי, אבא שלי ועמית נכנסו בדלת צוחקים ומרוצים.
השתתקתי. לא מספיק הם מסתירים ממני משהו כבר כ"כ הרבה זמן ועכשיו הם גם מבלים בלעדיי?!
עמית הסתכל עליי ועל שון ונראה די מובך.
"נהנתם לפחות?" אמרתי בציניות.
"אלי זה.." עמית ניסה להסביר ועצרתי אותו "לא רוצה לדבר איתכם" קמתי מהשולחן בכעס ועליתי לחדר במהרה. שון עלה אחריי.
"אין לי כוח אליהם!" טרקתי את דלת חדרי והתיישבתי על המיטה. שון בא לידי.
"תירגעי מאמי.. אולי.. אולי זה משהו שהם עושים בשבילך.. לכי תדעי.." חיבק אותי.
"לא.. אני מכירה אותם טוב מידי.. רואים עליהם ישר אם זה הפתעה שהם מכינים או משהו.. הם פשוט התחברו נורא ומסתובבים כל היום ביחד, לא טוב להם איתי" התעצבנתי.
עמית נכנס.
"צא מפה" אמרתי.
"מה צא אלי זה החדר שלי גם להזכירך.." צחק והניח את התיק שלו על הרצפה.
"מה אתה צוחק?!" התעצבנתי.
"תירגעי" אמר בטון מעט רציני.
"טוב אני.. ניראה לי.. שאני אלך.. ניפגש מחר ללמוד טוב?" שון נתן לי נשיקה בלחי ויצא.
עמית הוריד את החולצה שלו והתכוון להיכנס למקלחת.
"מה כאילו עושה לכם טוב ללכת בלעדיי למקומות?!" התעצבנתי. כ"כ כעסתי!
"מה את רוצה?" הוא ענה אדיש.
"אתה כזה מעצבן שאתה ככה!" נעמדתי ושילבתי ידיי בכעס.
"אלינור די להיות ילדה קטנה.." המשיך להתעסק בעיסוקיו ולענות לי באדישות.
"יאו אתה דפוק?!" באתי אליו ודחפתי אותו קלות.
"תירגעי כבר!" הרים את מבטו והסתכל עליי.
"לא רוצה! אני ילדה קטנה מה לעשות, תתמודד!" כל העצבים שהיו לי הוצאתי עליו.
"אלינור אני באמת מבקש שתירגעי.. התינוק.." ואז הסתכל על הבטן שלי.
"תענה לי! למה אתם יוצאים בלעדיי??"
"אני לא מבין על מה את כועסת! די להיות ילדה קטנה כבר אלינור!" זה הפך לוויכוח וניראה לי שכל הבית שמע אותנו כי אחרי דקה בערך אבא נכנס לחדר.
"מה יש לכם?! כולם ישנים, אתם מעירים את כל הבית!" התעצבן אבא.
"כן מה.. אתם עייפים אחרי היום המרתק שהיה לכם בלעדיי" עניתי בציניות.
"אלינור מספיק" אמר אבא.
"לא רוצה.. צאו מפה שניכם!"
בלי לענות לי, עמית ואבא הלכו.
הרגשתי כ"כ כועסת, לא יודעת אפילו על מה.
בשבוע אחרון בכיתי מלא והייתי ממש רגשנית, זה ההורמונים של ההריון.
בנוסף לכל זה, השמלה שתפרו לי לאירוע מדהימה אבל אני עם הבטן של ההריון אז אני קצת מתוסכלת. שיראל ומאי מנסות להרגיע ואומרות שזה יפה וששום דבר לא יהרוס את זה שאני יפה מטבעי, אפילו בטן של הריון P: