מפונקת מאוהבת

פרק 30 ואחרון

הרבה זמן עבר, כמה שנים טובות.
לבינתיים, לא נעשו שום צעדי פגיעה בתהל מצד מריים, כיוון שהיא בכלא.
החששות די נעלמו.. תהל הולכת איתי או עם עמית לבקר את מריים מידי פעם והיא שמחה מזה.
עכשיו כשהיא קצת גדלה, היא מבינה את הכל ומוכנה לסלוח. כזאת תהל.
"אמא אני הלכתי"
"רגע, לאן?" יצאתי מהמטבח ותפסתי אותה שנייה לפני שהיא יצאה מהבית.
הילדה הזאת, אני כבר בקושי רואה אותה!
"עם חברות.."
"לאן?"
"נו אמא די להציק, ביי" אמרה ויצאה מהדלת.
נו ברור, חשבתי לעצמי, היא בטח יוצאת עם בנים ולא רוצה לספר לי.. היא מתביישת.
זה בדיוק הגיל שבו כבר לא מספרים כלום לאמא, מתביישים ממנה כי חושבים שהיא מ'דור אחר' ו'לא מבינה כלום מהחיים'.
תהל בת 16, כיתה י'. ילדה מדהימה, יפייפיה, מצחיקה, עם חיוך מושלם.
השנים שעברו עליה בזמן שהתבגרה, היו מוזרות.
היא כאילו אחד לאחד מה שאני הייתי, מה שאני עברתי, הכל.
ואני מרגישה.. אני מרגישה שהיא מסתירה ממני דברים ולא מספרת.
ולבינתיים, אני נותנת לה את המרחב.
"היי מותק" עמית נכנס הביתה.
"היי מאמי" אמרתי.
"היא יצאה החוצה ומיהרה, היא נתנה לי נשיקה ופשוט טסה מהמקום.." אמר עמית.
"אני יודעת, היא כבר לא מספרת כלום זאתי" הכנסתי את עוגת השוקולד לתנור.
"מממ עוגת שוקולד" עמית צחק והתקרב אליי.
"אל תתנחף, אתה לא מקבל עד הערב" צחקתי "אמא ואבא שלי באים לארוחה אז הכנתי קינוח"
"אוקיי אוקיי נחכה עד הערב" צחק.
לקחתי את הטלפון וחייגתי לפלאפון של תהל.
"תהלי מאמי עד 6 את פה, סבא וסבתא באים לארוחה ואת צריכה להתארגן"
"בסדר אמא ביי!" אמרה וניתקה.
"יאו.." נאנחתי.
"זה יעבור לה מאמי, גם את היית ככ וגם אני וכולנו.. זה הגיל" אמר עמית.
"אני יודעת.. אבל זה מעצבן אותי.. היא הבת שלי, והיא לא מספרת לי כלום.."
"אל תדאגי.." עמית נישק אותי והתפנה לעבודתו.
-----

וזהו. פה מסתיים החלק הראשון בחיינו.
אני מניחה שאת כל מה שעברתי מאז שהכרתי את עמית, בחיים לא דמיינתי שאעבור.
התחלתי להבין את משמעות החיים, להפסיק לקחת אותם כמובן מאליו והכל בזכותו.
אבל אתם.. אתם אל תחכו לדבר הזה, למישהו הזה, שיתן לכם התבוננות אחרת על החיים.
אל תמשיכו לחיות את אותה שגרה רגילה ומשעממת, תחיו את הרגע, נצלו כל דקה,
תלכו לישון בידיעה שמחר יהיה הרבה אבל הרבה יותר טוב אם רק נגרום לכך.
תתאהבו- ואל תפחדו מזה. זה דבר כ"כ נפלא.. לפעמים כואב, אבל נפלא. בסופו של דבר, הרגשות שמרגישים כשמתאהבים הם מעבר למצופה, וזה הכי נפלא בעולם.
תבלו, תצחקו, תרקדו, תשמחו- לכו למסיבות, צאו עם חברות ואל תורידו את החיוך מהפנים, תשתגעו !
תקוו- לטוב. ולא לרע. פסימיות זה לא דבר שעוזר בחיים.. מניסיון.
תכירו אנשים חדשים- חברים נוספים למעגל החברים זה תמיד דבר טוב
תנסו דברים חדשים, תגוונו- אותה שיגרה בחיים זה קצת משעמם ומתישהו יימאס לכם, כן גם זה מניסיון
תרשו לעצמכם להתפרע, להתפעל מרגעים שמרשימים אותכם, תאמרו כל מה שאתם רוצים בלי להתבייש או לפחד..
אני, את חיי, שנאתי. חשבתי שהם ימשיכו להיות כאלה חסרי תועלת וריגושים, חסרי אהבה ותקווה למשהו טוב יותר. ואז הגיע עמית ושינה אותי מקצה לקצה.
מילדה מפונקת שקיבלה כל דבר בחיים שלה במבט קטן לאבאלה,
הפכתי לילדה בוגרת ואחראית, מלאה באהבה, לא מפסיקה לחייך, עצמאית, ובעיקר.. מאושרת.
לא דמיינתי שאקבל כ"כ הרבה בזמן כ"כ קצר.
הקשר עם הוריי וחברותיי רק התהדק, והכרתי את הדבר שנתן לי את הסיבה לחיים, מילא לי את הלב בכל כך הרבה אהבה שאני מסוגלת להעניק, האיר את חיי.. בחיים לא דמיינתי שחיי השתנו כך.
ואני מודה לו על כל רגע..
ובנוסף, הגיעה האושר של חיי, המתוקה הזאת שלא הפסיקה לגרום לי לחייך, תהל.
לא הייתי משנה דבר כי אז הייתי מאבדת בדרך כמה דברים, ואני לא רוצה.
את ליאן מארי וחנה ז"ל הייתי מחזירה אם רק היו נותנים לי.. בסופו של דבר הן היו חלק די מדהים מחיי.
ליאן הייתה חברה לכל דבר, מארי ליוותה אותי ואת עמית בכל מהלך חיינו והאירה כל רגע, וחנה.. חנה הצילה את חיי ואת חיי ביתי ובעלי. זה אומר המון.
תמיד קשה לאבד, אבל למדתי להתמודד עם הדברים.
אחח כמה שהחיים הם שווי ערך.

' על אף ההגדרה הרווחת של החיים כמושג המבטא את הקיום הפיזי-גשמי, הרי שהחיים הם, לכאורה, מושג פילוסופי לגמרי. בשל כך, קשה למצוא למושג זה הגדרה אחת ויחידה שתסביר אותו בצורה מדויקת ובאופן חד משמעי. '

~הסוף~