מפונקת מאוהבת

פרק 27

"בוקר טוב.." שמעתי קול של מישהו מוכר.
פקחתי את עיניי, עמית לא היה לידי, ואבא עמד לצידי.
"אבא.." חייכתי.
"בוקר טוב לנסיכה שלי" נישק אותי במצח.
"איפה עמית?" שאלתי.
"הלך להביא לכם קפה, אמא וכל החברים שלך פה בחוץ.. אה, וראיתי את המתוקה הקטנה.. וואו.." חייך. הרבה זמן לא ראיתי את אבא מאושר ככה, איזה כיף זה!
"קוראים לה תהל" חייכתי.
"שם מושלם לילדה מושלמת.. להורים מושלמים.." צחק.
"אבא תקרא לכולם.."
"אין בעיה מתוקה" אמר ויצא החוצה.
כולם נכנסו ומאי ושיראל קפצו עליי בחיבוקים.
כולם היו, פשוט כולם. אופיר רז חן דניאלה ליאת מישל אסף.. כולם.
שמחתי שכולם לצידי, כל מי שאני אוהבת פה לידי תומך ואוהב.
עמית נכנס גם הוא עם כוסות קפה ביד.
"אה אחי מזל טוב" רז וחן קפצו עליו בחיבוק.
אחרי כמה דקות נכנסה האחות עם תהל במין עגלה כזאת.
כולם ישר התקרבו לראות את האוצר הקטן.
"וואו.." מאי הייתה בהלם.
"היא אמיתית או שזה בובה?" שיראל חייכה.
"אמיתית" צחקתי גם אני.
עמית נישק אותי והתיישב לידי.
"טוב תביאו לכאן את הילדה שלי" צחקתי ומאי העבירה את העגלה לידי.
"מוזר אה? הילדה שלך" חייכה מאי.
"הכי מוזר בעולם.." עניתי.
האחות נכנסה שוב "היום בערב את משתחררת" חייכה.
"יופי.." חייכתי.
"טוב ניתן לכם זמן איכות עם הנסיכה הקטנה.. אלי דברי איתנו.." אמרה שיראל וכולם יצאו החוצה.
"את עייפה יפה שלי?" שאל עמית וליטף את פניי.
"קצת.. אני רוצה כבר להגיע הביתה.. איתך ועם תהל.. להתחיל את החיים מחדש"
"בקרוב. בקרוב מאוד החיים שלנו רק ילכו וישתפרו.."
"אני מקווה"
"אלי אני.. אני צריך ללכת.. ל.. להלוויה.." אמר לפתע.
"אה.. זה.. עכשיו.."
"אני כ"כ מצטער שזה מה שקורה ביום שבו הבת שלי נולדה.. אבל.."
"אין לך מה להצטער מתוק שלי, תהל ואני נחכה לך פה.." נישקתי אותו.
"אוהב אותך.." אמר והלך.
חשבתי על זה. יהיה לנו יום אבל ומיד לאחריו יום הולדה לילדה שלנו, זה מעבר חד וכ"כ קשה.
האחות נכנסה והסבירה לי כל מיני דברים כמו איך להיניק.. הכל היה נראה לי מוזר.
היום עבר במהירות וביליתי את הזמן עם הקטנטונת.
"אבא עוד מעט יבוא נסיכה שלי, את תראי איזה אבא מדהים יש לך.. ואת לא מבינה כמה אנחנו אוהבים אותך ונשמור עלייך לעד יפתי.." דיברתי אליה ככה שעות, והיא הסתכלה לי בעיניים, מקשיבה לכל מילה.
הערב הגיע וגם עמית. הוא נכנס לחדר, כועס ועצוב, ראיתי שהוא בכה.
"אהובי.."
"היי.." אמר בלחש והתקרב.
"מאמי.. מותר לבכות.." ליטפתי את פניו.
"זה היה חזק ממני.."
"מותר לך.."
"מתי את משתחררת?" העביר נושא במהירות.
"עוד כמה דקות.. ההורים שלי הלכו לחתום על טפסים"
"אוקיי.."
"ניסע הביתה?"
"כן, מה, לא?" שאל.
"ההורים שלי הציעו שנישן אצלם.. בכל זאת.. הלילה הראשון איתה.. ואנחנו לא כ"כ יודעים מה לעשות"
"איך שאת רוצה.." ענה באדישות.
לא רציתי להציק לו, ידעתי שהוא לא במצב נפשי טוב עכשיו.
ההורים שלי חזרו עם הטפסים החתומים ותוך רבע שעה כבר היינו בדרך הביתה.
"יפה קטנה.." חייכתי אליה. היא חייכה אליי בחזרה.
"אמא נישן היום אצלכם.." אמרתי.
"כן זה הכי טוב"
"עמית הכל בסדר?" שאל אבא ששם לב שמשהו לא כשורה.
"כן.." ענה בקול מבואס.
ראיתי את אמא מסתכלת על אבא ומביאה לו מכה קטנה ברגל.
הגענו הביתה.
"מאמי אני גמור מעייפות.." אמר ונשכב על המיטה בחדר.
"אה אז אתה פשוט הולך לישון?" התעצבנתי.
הוא לא ענה.
"אתה יודע משהו עמית, גם לי כואב וגם לי קשה, גם נפשית וגם פיזית ואני מתמודדת עם הדברים בניגוד אלייך. יש לך ילדה שמחכה לאבא שלה שיטפל בה ויעניק לה אהבה, ואם אתה מחליט ללכת לישון אז באמת שאין לי מה להגיד" התעצבנתי ויצאתי מהחדר.
ירדתי במדרגות וראיתי את אמא ואבא יושבים על הספה, אמא מחזיקה את תהל והם מחייכים מאושר.
"מותק חכי אני יעזור לך.." אבא קם אליי שראה שאני מתקשה לרדת במדרגות.
"כואב לך?" שאלה אמא.
"קצת.."
"איפה עמית?"
"הלך לישון הטמבל" הייתי מעוצבנת.
"היי היי, דברי אליו יפה.. גם הוא עבר יום לא קל היום" אמרה אמא.
"כולנו. והוא היחיד שבורח מזה" התיישבתי על הספה ליד אמא.
"אויש מתוקה!" דינה ירדה במדרגות, זו הפעם הראשונה שהיא רואה את התינוקת החדשה.
"דינוש!" קמתי וחיבקתי אותה חזק, התגעגעתי אליה.
"איך את מרגישה ילדה שלי?" חייכה אליי, כמה שהיא נראתה מאושרת.
"מצויין. תראי.." הובלתי אותה ליד אמא, בזרועותיה שכבה הקטנטונת.
"אוי.." דינה שמה ידה על פיה והתקרבה אל תהל.
"תהל" חייכתי.
"איזה שם מקסים.. כמה שהיא מתוקה.." דינה ליטפה את ידה הקטנה של תהל.
"נכון שהיא דומה לאלינורי?" צחקה אמא.
"מאוד.. כ"כ דומה לה.." דינה לא הפסיקה להביט בתהל.
"אמא נראה לי שהיא צריכה לישון" אמרתי.
"כן.. בואי אני אקח אותה לחדר שלך ושל עמית, היא תישן בלול לידכם.. ואני אשן במזרן בחדר שלכם, כשתהל תתעורר אני אעזור לך.." אמרה אמא.
עלינו לחדר, ועמית עדיין ישן, כמה שזה עיצבן אותי !
ברגע שהנחנו את הקטנה במיטה שלה, היא נרדמה מידיית.
"לילה טוב אלי.." אמא לחשה ונשקה לי במצח.
"לילה טוב אמא.."
הלילה שעבר עלינו היה פשוט סיוט.
כל שעתיים, תהל התעוררה. ומה שהכי הפריע לי, שאני ואמא התרוצצנו כמו משוגעות, ורק עמית המשיך לישון. מה עובר עליו ?! הוא לא כזה !
הבוקר הגיע.
ישבנו בארוחת הבוקר כולנו, שקטים.
"תהל התעוררה המון בלילה.." אמרתי.
"באמת?" אבא הסתכל עליי מופתע.
"כן באמת, אני ואמא בקושי ישנו.." אמרתי בכוונה אבל עמית לא התייחס.
הוא גם בקושי אכל, רק שיחק באוכל שהיה לו בצלחת.
"אני בטוחה שככל שיעברו הימים זה יסתדר.. אני מצטער אבל יש לי ישיבה עכשיו אני צריך ללכת, שיהיה לכולם יום מעולה" חייך אבא וקם מהשולחן.
"יש לי אימון כושר.. אלינורי, דינה תעזור לך בינתיים עם תהל ותארגן איתך את כל הדברים שעוד היום תסעו אחרי הצהריים בחזרה הביתה.." אמרה אמא, נישקה אותי והלכה.
אחרי כמה דקות של שתיקה, קמתי מהשולחן ועליתי לחדר.
תהל עדיין ישנה, כמו נסיכה.
"אהובתי.." נישקתי אותה בעדינות.
התחלתי לארגן את הכל לחזרה הביתה.
עמית נכנס לחדר.
"אז מה, עכשיו את בחרם עליי?"
"אולי ההפך?" התעצבנתי.
"מה את רוצה אלינור אין לי כוח לזה"
"אה כן.. שכחתי שאתה התעוררת כל שעה לבכי של התינוקת.. שלך!" והדגשתי את ה'שלך'.
"אלינור הייתי גמור מהיום הזה תפסיקי לשפוט אנשים!"
"ומה אני יגיד?! אה?! אתה לא היחיד!" התחלתי לצעוק.
"טוב לא כאן, תהל ישנה"
"פתאום אכפת לך ממנה אה? אגואיסט" התעצבנתי.
"היי היי הלו.." דינה נכנסה לחדר "אתם מרעישים והקטנה פה ישנה.." התקרבה ללול של תהל.
"תרגיעי אותו" אמרתי לה.
"היי היי.." דינה תפסה בידו של עמית ותפסה בידי והושיבה אותנו על המיטה, אחד ליד השני.
היא לקחה כיסא והתיישבה מולנו.
"תקשיבו. אני מבינה את המצב שלכם והוא לא פשוט כלל.
אני לא אומרת שאתמול עבר עליכם יום קל, ואני לא אומרת שהמצב הזה הוא מצב שאתם רגילים אליו כי..
נולדה לכם ילדה.. וזה מוזר, וזה הזוי, וזה נראה כמו דבר שאי אפשר להתגבר עליו וללמוד אותו, אבל.. תסתכלו.." ואז הסיטה מבטה אל הלול של תהל "יש לכם.. תינוקת.. יצרתם ביחד חיים- והיא פה- מולכם, מחכה שתאהבו אותה ותלמדו ביחד איך לגדל אותה.. היא צריכה אותכם.. תסתכלו עליה, כמה שהיא עדינה ומתוקה וצמאה לאהבה.. צמאה להורים מאוחדים שיכינו אותה אל העולם הזה.. תפסיקו, אתם תתגברו על כל המתח והמכשולים האלה ביחד, רק ביחד.." אמרה בביטחון שנשמע כ"כ אמיתי.
המילים שלה חדרו לי עמוק כי כל מילה הייתה נכונה.
פשוט כל מה שקרה בתקופה האחרונה גרם לנו לאבד שפיות ולאבד את הקשר שיש בינינו, להתרחק, ונוצר מתח ענקי שגרם לוויכוח הזה.
"אני אשאיר אותכם לבד.. תחשבו על מה שאמרתי.. ותסתכלו עליה, על המבט המתוק הזה בעיניים האלה, המבט התמים, ואתם תבינו הכל" נתנה לנו נשיקה ויצאה מהחדר.
לכמה שניות שנינו שתקנו.
"אני מצטער.." אמר.
ידעתי שזה יבוא מתישהו, עמית נכנע לי בקלות.
"גם אני.. אנחנו צריכים להבין אחד את השנייה יותר, להיות ביחד בכל הסיפור הזה" התקרבתי אליו.
"אני.. אני לא יודע מה עובר עליי, אבל זאת תקופה מבולבלת ומסובכת והייתי חייב להירגע מעט. ואל תעזי בכלל לחשוב שאני ישאיר אותך לבד, אני ואת זה ביחד.. לנצח.." החזיק בידיי והתקרב אליי.
"אני אוהבת אותך"
"אני יותר אהובתי.." חיבק אותי.
הייתי צריכה את החיבוק הזה, אני צריכה אותו.
"כמה שהיא יפה.." לחשתי.
"דומה לאמא שלה.." ליטף את פניי.
המשכנו לארגן את הכל ולקראת הצהריים נסענו בחזרה הביתה.
"איזה כיף זה.. הבית שלי, הילדה שלי.." צחקתי כשנסענו במכונית.
"האישה שלי" חייך אליי.
"בעלי" צחקתי.
"גם זה לא כ"כ רחוק מלהיות אמיתי, שאת תהיי אישתי" הוא היה נשמע רציני. לא הופתעתי.
"בקרוב מאוד" חייכתי.