עלינו במדרגות של הבניין אל הגג וכשהגענו פראביציו שיחרר את אחיזתו ממני כששם לב לנוף המדהים שיש מפה על איטליה.
״וואו זה מדהים״ הוא אמר מביט בנוף במבט קר נראה כאילו לא יכול להזיז את עיניו מהנוף ״אמרתי לך״ אמרתי כשנעמדתי לידו וגיחוך קטן יצא מפי כשהסתכלתי על איך שהוא מהופנט מהנוף.
״זה המקום האהוב עליי״ אמרתי כשהזזתי את עיניי אל הנוף המדהים והפרצוף שלי קרן.
הרגשתי את פניו מסתכלות עליי אבל הייתי שקועה בנוף.
התיישבתי וחיבקתי את רגליי וסימנתי לו עם הראש לשבת לידי, הוא הביט בי כמה שניות ולבסוף התיישב.
״ממתי את עוסקת בציור?״ הוא שאל מסתכל עליי.
״מאז שהייתי בת 12״ המשכתי להסתכל על הנוף והרגשתי איך גופי נדרך.
הוא שם לב לזה.
״מה קרה בגיל 12?״ הוא כיווץ את גבותיו ולא הוריד את מבטו ממני לרגע והייתי מופתעת מהישירות שלו.
הטתי את ראשי לכיוון הריצפה.
שאפתי אוויר הרמתי את ראשי לכיוון הנוף והתחלתי לדבר.
״כשהייתי בערך בת 12 ההורים שלי נרצחו״ אמרתי בטון קר לא נותנת ששום רגש ישתלט עליי ״אני מצטער״ הוא אמר וחייכתי אליו חיוך קטן ״זה בסדר זה לא שזה אתה״
״את יודעת איך זה קרה?״ הוא שאל ״זה קרה בלילה, אני ישנתי וקמתי לקול היריות אני זוכרת איך השתתקתי שרצתי לחדר של ההורים שלי וראיתי אותם שוכבים במיטה שהייתה מלאה בדם״
הרגשתי את ידו על מותני מלטפת ומנחמת, הוא הקשיב לי בריכוז ובאמת הצטער בשבילי, המשכתי לספר ״קפאתי שם, אחרי דקה בערך מישהו הרים אותי לכיוון החדר שלי וזרק אותי על המיטה״
הרגשתי איך גופי מתאבן ופניי לא מביעות דבר ומבטו של פראביציו התקשה ״הוא עלה מעליי, התנגדתי אבל הוא היה חזק ממני״
נעצרתי לרגע ובלעתי את גוש הרוק בגרון שחנק אותי ועדיין פניי לא הביעו שום רגש, שום כעס, שום עצב, שום צער רק קרירות.
״ואז פשוט קפאתי כשחדר אליי״ לסתותיו של פראביציו התהדקו ומבטו זעם וידיו נקפצו לאגרופים.
ידו שאחזה במותני משכה אותי אליו לחיבוק חזק וידו השנייה החזיקה את ראשי שהנחתי על כתפו.
לא אהבתי להראות חולשה השתדלתי תמיד לא להראות לאף אחד שום רגש אבל כן הרשתי לעצמי להתמסר לחיבוק של פראביציו החיבוק שלו היה כל כך חם ועוטף והרגשתי כל כך מוגנת תחת מגעו.
ידו ליטפה את שיערי והוא הצמיד אותי עוד אליו כשעטפתי את צווארו בידיים שלי ״אני מצטער כל כך שהיית צריכה לעבור את זה״ הוא אמר בטון כל כך עצבני כאילו מסוגל לרצוח מישהו עכשיו.
בדרך כלל אנשים שעוברים דברים קשים קשה להם לשתף את הסיפור שלהם שהפך אותם למי שהם היום אבל אני כל כך הדחקתי את הרגשות שלי לגבי אותו יום וכל כך ניתקתי את עצמי רגשית שלא היה לי קשה לדבר על זה, דיברתי על זה כאילו זה עוד איזה אסון טרגי שקרה.
לא אהבתי להעמיק את עצמי במחשבות של למה זה קרה, מי אלה היו, מה הם רצו, למה הם רצחו את ההורים שלי, למה הם לקחו לי את האנשים שהיו כל עולמי ובחיים לא העזתי להעסיק את עצמי במחשבה על מה שהם עשו לי, על מה שהם לקחו ממני בכוח, על התמימות שאיבדתי באותו היום.
הרמתי את פניי להסתכל על פראביציו ופנינו היו קרובים ממש ושוב תשוקה בעיננו, ידו עדיין הייתה על פניי גורם לי להישיר את מבטי אליו.
עצמתי את עיניי מתמכרת לתחושה של מגע ידיו הנעימות.
ושוב כמו תמיד בלי לשים לב נשכתי את שפתיי.
אגדולו עבר על שפתיי מחליק עליהן באיטיות מושלמת גורם לי להוציא גניחה קטנה מפי.
״פאק״ הוא לחש וקולו היה גברי ומושך כזה שמעביר צמרמורת בגוף.
הוא הצמיד את פניו אל פניי ושפתיו מברישות את שלי באיטיות וכבר לא יכלתי לשלוט בעצמי ״תעשה את זה״ לחשתי וגם פראביציו כבר לא יכל לשלוט בעצמו וריסק את שפתיו על שפתיי
הנשיקה הייתה אלימה וחזקה והוא זה ששלט בה.
הידקתי את ידיי סביב צווארו וניצמדתי אליו יותר חזק בזמן שהוא מחזיק את פניי בחוזקה בידו האחת ובשנייה תופס את שיערי וגורם לי לגנוח אל תוך פיו.
הרגשתי שאני בחלום.
וכמו בכל חלום בסוף השעון המעורר מעיר אותך רק שבמקרה הזה זה היה הטלפון שלו.
התנתקנו זה מזה ופראביציו נעמד וענה מהר לשיחה והתרחק ממני טיפה.
חזרתי לחבק את רגליי ״מה המצב שם?״ שמעתי אותו אומר.
מבטו נהיה כל כך עצבני שראיתי וריד יוצא ממצחו ״לעזאזל, תחכה לי אני כבר מגיע לשם״.
הסתכלתי על הנוף.
״אני חייב ללכת, מצטער״ הוא אמר והסתכל עליי.
הרמתי את ראשי אליו ״זה בסדר״ אמרתי וחייכתי חיוך קטן לשנייה והתחלתי להוריד את הג׳קט שלו כדי להחזיר לו ״מה את עושה?״ הוא שאל והסתכל עליי כאילו עשיתי משהו לא בסדר
״תשאירי אותו אצלך״ הוא פקד, הסתכלתי עליו לא מבינה ״אבל..״ התחלתי לומר והוא קטע אותי ״תשאירי אצלך אמרתי״ הוא אמר ולפי מבטו הבנתי שלא יעזור לי להתווכח איתו, החזרתי את הג׳קט עליי ועדיין הסתכלתי עליו לא מבינה.
החזרתי את מבטי אל הנוף ושמעתי אותו הולך.
אחרי כמה שניות הסתכלתי למטה וראיתי אותו.
הוא נכנס לתוך ג׳יפ שחור וגדול, רכב שנראה די יקר ונסע משם.
לאחר חצי שעה שבהיתי בנוף קמתי ואז רק שמתי לב שהוא שכח לקחת את הציור.
הרמתי את הציור וירדתי מהגג.
הלכתי לכיוון הסטודיו כדי לנעול אותו ועל הדרך גם הנחתי שם את הציור ולאחר מכן הלכתי הביתה.
YOU ARE READING
Rooftops of love//גגות של אהבה
Lãng mạnפראביציו הגיע לנקודה רגישה על הצוואר שלי והחל למצוץ אותה וצמרמורת עברה בגופי, גניחה קטנה יצאה מפי והרגשתי את אצבעותיו של פראביציו מחליקות על שפתיי בעודו ממשיך למצוץ את הנקודה שבצווארי ״עכשיו כולם ידעו שאת שייכת לי״ *קטלין* לא האמנתי באהבה ממבט...
