**קולות ירי**
קמתי בבהלה מקולות ירי ומצעקות.
״אל תצאי מהחדר!״ אנג׳לו צעק לכיווני ודרך את האקדח בידו
ושנייה לפני שהוא יצא מהחדר הוא סימן לי לנעול את הדלת וכך עשיתי, הייתי מבולבלת מהשינה, אבל ידעתי שקרה משהו עם הרוסים, שכנראה הם פה.
הם באמת יהירים.
אחרי שנעלתי את הדלת חזרתי מהר אל המיטה התיישבתי עליה וחיבקתי את רגליי, הרגשתי איך אני מסתגרת שוב, מרגישה את הזיעה הקרה על מצחי ומרגישה את גופי רועד ואת הדופק עולה.
הראש שלי מתפוצץ מקול היריות.
*קול ירייה נוסף*
״אא״ צווחה יצאה מפי למשמע קול הירייה, קפצתי מבהלה ודמעות החלו לעלות בעיניי והרגשתי איך הנשימה שלי הולכת ונהיית כבדה.
זכרונות מהעבר עלו אל ראשי, רצח הוריי וקולות היריות שנורו אליהם, האונס, הכל.
כל הרגשות שהרגשתי אז, החרדה, הפחד מוות שהייתי נתונה בו, החוסר אונים הכל חזר.
הרגשתי דקירות בגופי מהמחשבות האלו, הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום וקיבלתי התקף חרדה.
זזתי באי נוחות במקום, משתגעת, מנסה לנשום אוויר כשדמעות זולגות מעיניי, לא הצלחתי לשלוט עליהן.
*קולות ירייה נוספים*
חיבקתי את רגליי בחוזקה ודחפתי את ראשי ביניהן, ניסיתי להרגיע את עצמי ללא הצלחה.
הדמעות לא הפסיקו לזלוג וכך גם היריות שבחוץ.
לאחר כמה דקות שבהן הרגשתי שאני משתגעת נשמע שקט בחוץ, שקט שהגביר את החרדה שהייתי בה, הדמעות זלגו מעיניי כמו נהר ורעדתי כשראשי בין רגליי, הייתי מנותקת לגמרי, כבר שנים שלא היו לי התקפים.
אבל בזה הרגע לא הייתי פה, הייתי שם.
״אאא״ צרחה יצאה מפי והשלכתי את גופי אחורה כשהרגשתי שיד נוגעת בכתפי.
הרמתי את ראשי וזיהיתי את פראביציו מבעד לדמעות.
זינקתי עליו בחיבוק והוא תפס אותי וחיבק אותי בחזרה והרים אותי כך שרגליי סביב גופו, הייתי צריכה את זה כמו אוויר לנשימה.
פראביציו חיבק אותי חזק ושמע את ניסיונותיי לנשום, הוא הרים את פניי מכתפו החזיק אותן והצמיד אל פניו ״תנשמי קטנה שלי אני כאן, הכל בסדר תנשמי״ הוא אמר ברוגע והסתכל אל תוך עיניי מנסה להרגיע אותי, עשיתי את מה שהוא אמר וזה עבד, פראביציו באמת מרגיע אותי, הוא הבן אדם היחיד שמרגיע אותי, הבן אדם היחיד שאני מרגישה בטוחה איתו, הבן אדם היחיד שמביא אושר ורוגע אל חיי, אלוהים מתי הספקתי להתאהב ככה?
נשמתי לאט בזמן שפראביציו מנגב את דמעותיי באצבעותיו.
נשמתי מספר נשימות שהרגיעו את החרדה שלי ורק אז שמתי לב שחולצתו של פראביציו מגואלת בדם וכך גם אני עכשיו ״אלוהים אתה בסדר?״ שאלתי בדאגה ״אני בסדר גמור קטנה, אל תדאגי לי״ הוא אמר והבטתי בו והוא בי ״אני כאן, אל תפחדי אני לא אתן בחיים שיקרה לך משהו״ הוא אמר לאחר כמה שניות שבהן לא הזזנו את עינינו אחד משל השנייה והרגשתי איך הוא מהדק את לסתותיו רק מהמחשבה שיקרה לי משהו.
הסתכלתי עליו והוא עליי, פניו שידרו קור ורוגע וגם דאגה, הרמתי את ידיי והחזקתי את פניו בעדינות, ובחנתי אותן בשקט.
ואז זה פשוט יצא ממני כמו משהו שלא יכלתי לשמור יותר בבטן, רק לפני רגע אמרתי שאני לא מרגישה שאני רוצה לפתוח את הרגשות שלי אבל עכשיו כשאני מביטה ככה בעיניו אחרי כל זה ואחרי שהבנתי שפראביציו הוא באמת מה שאני צריכה ושהוא באמת הפתרון שלי להיות מאושרת ושהוא זה שמחזיר לי אוויר לנשימה זה פשוט יצא ממני.
״אני אוהבת אותך״ אמרתי בשקט מסתכלת אל תוך עיניו.
חיוך קטן של אושר עלה על פניו של פראביציו והפך לחיוך גדול, הוא הסתכל עליי במבט לא מאמין למשמע אוזניו ״תגידי את זה שוב״ הוא אמר בזמן שהצמדתי את פניי אל פניו ״אני אוהבת אותך״ אמרתי שוב כשחיוך עלה על שפתיי.
ברגע שאמרתי את זה שפתיו של פראביציו התרסקו על שלי, הוא נישק אותי ברעבתנות וברכושנות, התנשקנו כמו מטורפים, המשיכה גברה על שנינו.
״לעזאזל אני אוהב אותך״ הוא אמר בשקט על שפתיי ״אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי בחיים, את היחידה שהצליחה להיכנס ככה ללב שלי ואת בחיים לא תצאי משם, אני לא אתן לך״ ברגע שהוא אמר את זה הרגשתי דמעה זולגת על הלחי שלי והצמדתי את שפתיי אל שלו בחוזקה, פאק אני כל כך אוהבת אותו.
*רעש של דלת*
כשדלת החדר נפתחה הזזתי את פניי מפניו של פראביציו וירדתי ממנו במהירות.
אנג׳לו נכנס אל החדר.
YOU ARE READING
Rooftops of love//גגות של אהבה
عاطفيةפראביציו הגיע לנקודה רגישה על הצוואר שלי והחל למצוץ אותה וצמרמורת עברה בגופי, גניחה קטנה יצאה מפי והרגשתי את אצבעותיו של פראביציו מחליקות על שפתיי בעודו ממשיך למצוץ את הנקודה שבצווארי ״עכשיו כולם ידעו שאת שייכת לי״ *קטלין* לא האמנתי באהבה ממבט...
