Rooftops of love//גגות של אהבה

פרק 4

אחרי שהגעתי הביתה נכנסתי למקלחת.
לא הפסקתי לחשוב על מה שהיה על הגג.
לא הפסקתי לחשוב עליו.
הייתי מבולבלת מכל מה שקרה היום.
אחרי שיצאתי מהמקלחת שמתי פיג׳מה וייבשתי את שיערי.
הלכתי לכיוון המיטה ופשוט נפלתי עליה הייתי כל כך עייפה מהיום הזה ונרדמתי ישר.
___________________________________
🎶🎶🎶
״אוף״ שיפשפתי את עיניי וכיביתי את השעון המעורר.
לעזאזל אני לא יודעת למה אבל אני כל כך עייפה.
השעה הייתה שמונה בבוקר, לפחות אני לא מאחרת לסטודיו.
קמתי והלכתי לאמבטיה התקלחתי כדי להתאפס על עצמי ולנסות להתעורר, זה עזר קצת.
ייבשתי את השיער והתלבשתי.
שמתי חולצת סטרפלס שחורה וג׳ינס שחור צמוד.
אחרי שסיימתי להתארגן לקחתי את תיק הצבעים שלי ויצאתי מהבית.
אחרי חמש דקות הליכה בערך הגעתי לסטודיו.
דפקתי על הדלת של נאצ׳ו.
״כן?״ הוא אמר בקול רם ממשרדו ופתחתי את הדלת.
״היי הגעתי״ אמרתי בשקט עדיין מרגישה קצת לא נעים ממה שקרה באותו היום עם פראביציו.
עברו כבר יומיים מאותו היום ופראביציו עדיין לא הגיע לקחת את הציור ששכח ואני ונאצ׳ו לא החלפנו מילה ביומיים האלה.
״היי״ הוא אמר בקור ואפילו לא הסתכל עליי ״אני הולכת לחדר הציור״ אמרתי והוא אפילו לא הגיב.
בדרך לחדר הציור ראיתי מישהו בכניסה והלכתי לראות מי זה.
״היי אני יכולה לעזור לך?״ שאלתי את האיש שהיה עם פנים ללא הבעה, הוא היה נראה בן אדם לא כל כך נעים.
״באתי לאסוף את ההזמנה של פראביציו שנשכחה״ מבטו היה קר.
״אמ.. או..אוקיי אני אביא לך״ אמרתי מבולבלת, ממש מבולבלת.
מה לעזאזל קורה כאן? יש לו משרתים?
צחקוק עצבני יצא מפי בדרך לחדר הציור מבינה למה הוא לא בא בעצמו, הוא עד כדי כך לא רוצה לראות אותי אחרי מה שקרה באותו היום על הגג שהוא אפילו לא טרח לבוא בעצמו לקחת את הציור ששכח.
כאב לי קצת ואני אפילו לא מבינה למה, אנחנו בקושי מכירים וזאת הייתה סתם נשיקה, אבל אני יודעת שאני אשכח את זה כמו כל דבר שאני לא רוצה לזכור, עברתי כל כך הרבה דברים בחיים שזה לא מה שיזיז לי.
לקחתי את הציור מחדר הציור והבאתי אותו לאיש, הוא אפילו לא אמר תודה, ישר הסתובב והלך.
חזרתי לחדר הציור קצת עצבנית מהחוסר בנימוסים שלו ושמתי שירים על פול ווליום והתחלתי לצייר.
היד שלי פשוט החליקה על הלוח קאפה וציירתי כמו שלא ציירתי בחיים שלי המכחול הרגיש כמו חלק ממני.
ציירתי מהראש. ציירתי את מה שהרגשתי.
והרגשתי שאני רוצה להיות אהובה, שאני רוצה להיות נאהבת, שאני רוצה מישהו שיאהב אותי ושאני אותו.
הרגשתי את הצורך לאהבה, לא מהמקום שאני צריכה מישהו אלא מהמקום של להיות לצד מישהו והוא לצידי.
כל חיי הסתדרתי לבד, אני חזקה ואני יודעת את זה ואני גם אוהבת את הלבד שלי אבל בא לי את המישהו הזה שאוכל לשים עליו את הראש בסוף יום ופשוט להירגע, אני רוצה את המישהו הזה שאני אוכל לסמוך עליו ולפרוק איתו את כל הרגשות שלי, אני רוצה את המישהו הזה שילחם איתי את המלחמות שלי ואני איתו את שלו, את המישהו הזה שיהיה כל עולמי ואני כל עולמו ואני בעיקר רוצה פשוט מישהו שימלא לי את החור הענק שיש לי בלב.
סיימתי לצייר.
ציירתי גג ועליו זוג אוהבים, רואים את האהבה שלהם משתקפת על פניהם לפי המבטים שלהם אחד בשנייה והנוף מהגג היה נוף של שקיעה אדומה. נוף של אהבה.
נקישות בדלת העירו אותי מהבהייה בתמונה ומיד עצרתי את המוזיקה ונ׳אצו נכנס.
״היי״ הוא אמר והפעם נראה פחות עצבני, נראה שהוא התרכך.
״היי״ אמרתי כשנגעתי בשיערי מזיזה אותו אל מאחורי האוזן
לא ידעתי פתאום איך להתנהג ליד נ׳אצו מאז מה שקרה, מרגיש לי מוזר להיות איתו.
אני לא יודעת מה הוא מרגיש ואני לא רוצה לפגוע בו אבל אני גם לא רוצה להיפגע בעצמי.
המגע שלו לא נעים לי וכדי שאני אגיד לו את זה אם אני רוצה שנהיה בסדר אחד עם השניה ושנוכל להמשיך לעבוד ביחד.
״תקשיבי אני מצטער על מקודם אני פשוט קצת עצבני״ הוא אמר ופניו לא מביעות כלום אולי קצת צער.
״זה בסדר נאצ׳ו אבל לגבי מה שקרה באות..״ הוא קטע אותי ״אני באמת מצטער לגבי מה שקרה ובכללי״
הסתכלתי עליו והבעתו עכשיו הייתה מלאה בצער ״זה לא יקרה יותר, אני יותר לא אגע בך אני באמת מצטער קטלין״
הוא היה נראה כאילו טיפה נרתע ממני אולי מפוחד אפילו אפשר להגיד, כמו שהיה באותו היום לאחר שפראביציו התעצבן עליו.
״אני סולחת״ באמת סלחתי לו, מקווה שזה לא יקרה יותר.
הוא הנהן במבט של תודה ויצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת.
ציירתי עוד כמה ציורים והשעה הייתה כבר שבע וחצי.
סידרתי את חדר הציור והלכתי למשרדו של נאצ׳ו.
״היי אני יוצאת״ הודעתי לו והוא הנהן עם חיוך קטן חייכתי חזרה וסגרתי אחרי את הדלת.
יצאתי מהסטודיו והתקדמתי לכיוון הגג, אני חייבת לנקות את הראש.
הגעתי לגג וכמו תמיד ישר הפרצוף שלי קרן מהמראה המרהיב של הנוף.
התיישבתי וחיבקתי את רגליי והנחתי את ראשי על ברכיי.
הנוף הזה כל כך מרגיע שבא לי לישון פה.
עצמתי את עיניי במשך כמה דקות ורק נשמתי את האוויר הקריר שיש מפה.
״היי נסיכה קטנה״ קפצתי מבהלה וישר נעמדתי.
מאחורי עמדו שני הגברים שראיתי בדרך לפה עם פראביציו לפני יומיים.
״מה אתם עושים פה?״ אמרתי בקול יציב למרות שבפנים רעדתי
״באנו לבקר אותך״ אחד מהם אמר והתקרב אליי לאט.
״אני לא מעוניינת בביקור הזה תלכו מפה עכשיו״ אמרתי עם פרצוף נוקשה אבל רעדתי מפחד.
״זה לא יפה ככה לסלק אורחים״ אמר הגבר השני והתקרב אליי גם הוא.
״תעופו מפה!״ הרגשתי את הצמרמורות בגופי ונשימתי נעתקה, הרגשתי איך אני נלחמת בדמעות שמאיימות לפרוץ מעיניי.
כל הסיטואציה הזאת מחזירה אותי אוטומטית לגיל 12, ישר עלה לי בראש הזיכרון הטראומטי מפעם של הרוצח שרצח את הוריי ואנס אותי.
פחדתי ששוב זה יקרה וששוב אני אקפא.
״את תכריחי אותנו?״ שאל הגבר השני.
״אני אכריח אתכם.״ נשמע קול של מישהו מאחורי שני הגברים.
זיהיתי את הקול הזה מיד.
זה היה הקול של פראביציו.
שני הגברים הסתובבו אליו ולמרות הבהלה שלהם כאילו שהם מכירים אותו מה שהיה נראה מוזר הם לא הפסיקו לצחוק מרוב שהיו שיכורים ״רק תנסה״ אחד מהם אמר.
מבטו של פראביציו היה כל כך רצחני, בחיים לא חשבתי שמישהו יכול להיות עצבני ככה.
הוא היה נראה כאילו הוא הולך לרצוח אותם, המבט שלו היה מפחיד וחיוך אכזרי עלה על פניו חיוך שגרם לי לקפוא במקום ״אתם ביקשתם את זה״ הוא הידק את לסתותיו והוריד לאחד מהם אגרוף, האגרוף היה כל כך חזק שראשו של הגבר עף מהחוזק והוא נפל כולו לרצפה.
צעקה נפלטה מפי והסתובבתי לא יכלתי לראות את זה.
ופתאום משהו שלא קרה כבר המון זמן הדמעות ניצחו אותי והחלו לזלוג מעיניי, כל הסיטואציה הזאת הייתה לי קשה מידי.
שמעתי את שני הגברים צועקים מכאב.
ושמעתי את המכות, זה היה נשמע שפראביציו מפרק אותם.
״פעם אחרונה שאתם מתקרבים אליה או בכלל מסתכלים עליה״ הוא צעק וקולו כמעט רעד מרוב עצבים.
צמרמורת עברה בגופי.
שני הגברים בקושי הצליחו לדבר מרוב כאב.
״עכשיו עופו מפה״ פראביציו אמר ושמעתי את שני הגברים רצים בכאב ויורדים מהגג.
כפות ידיי כיסו את פניי עדיין פחדתי פחד מוות ממה שקרה ולא הצלחתי להפסיק לבכות, בכיתי כל כך בשקט, סתמתי את הפה, שנאתי כל כך לבכות, שנאתי כל כך להראות חולשה ממשהו, לא הוצאתי קול מהפה.
זוג ידיים סובבו אותי ומשכו אותי לחזה שרירי ומוצק.
״זה בסדר זה עבר הם עפו מכאן״ קולו של פראביציו נשמע מודאג ממצבי ובו זמנית עצבני בטירוף ממה שקרה.
ניסיתי באמת שניסיתי להפסיק לבכות אבל לא הצלחתי, יותר מדי זכרונות נוראיים עלו לראשי.
הוא נישק את ראשי וליטף את שיערי.
״זה בסדר אני כאן עכשיו אף אחד לא יפגע בך, אני אפרק את מי שרק ינסה להתקרב אלייך״
הוא תופס את פניי וגורם לי להסתכל עליו.
״תסתכלי עליי אני נשבע לך שאני אהרוג את מי שיתקרב אלייך ויציק לך״ הסתכלתי עליו במבט מפוחד.
״אם לא היית בא..״ התחלתי לגמגם ״אבל באתי ואני כאן ואני תמיד אהיה כאן״
הוא הסתכל ישר לתוך עיניי והיה לו מבט מטורף.
״חשבתי שאתה לא רוצה בכלל לראות אותי בגלל מה שקרה אז״ אמרתי בלחש עם קול רועד.
הוא כיווץ את גבותיו והסתכל עליי כאילו אמרתי משהו שאסור היה לי להגיד ואז הוא צחק צחוק מר ומבטו חזר להיות רציני ״חשבת כל כך לא נכון אני לא מפסיק לחשוב עלייך מאז, את לא יוצאת לי מהפאקינג ראש קטלין״
חיוך קטן עלה על פניי למשמע מילותיו.
הוא קירב את פניי לפניו ועיניו לא זזות מעיניי והמבט שלא לא יכל להיות יותר מטורף מזה ״את גם לא תצאי משם, אני רוצה אותך אני רוצה שתהיי שלי. רק שלי.״
היה בעיניו טירוף שאני לא יכולה להסביר ״אני רוצה אותך לי״.
נשכתי את שפתיי מביטה בו, מריצה בראשי את המילים שלו, אין לי שליטה כשאני איתו אני מאבדת את עצמי בטירוף של העיניים שלו ובלי ששלטתי בזה לחשתי ״אז תיקח אותי״ על שפתיו רועדת מהמגע שלי.
״זה בדיוק מה שאני אעשה״ הוא אמר בטון האכזרי שלו שגרם לי לצמרמורת ושפתיו התרסקו על שפתיי באגרסיביות.
התנשקנו כמו שני מטורפים.
הנחתי את ידיי סביב צווארו והוא הצמיד אותי אליו עוד.
הוא נישק אותי בלהט וכמו אז הוא זה ששלט בנשיקה.
גניחה קטנה יצא מפי בזמן הנשיקה מה שגרם לו לחייך ולנשק אותי יותר באגרסיביות וידו עברה על בטני גורם לי להצטמרר תחת מגעו העדין מה שהיה בניגוד מוחלט לדרך שבה נישק אותי.
הידקתי את ידיי סביב צווארו ושפתיו לא ירדו משלי לרגע גורם לי להתנשם.
הלוואי והרגע הזה לא יגמר.
המשיכה אליו הייתה מטורפת, משהו שאני בעצמי לא יודעת איך להסביר, בחיים לא קרה לי שרציתי כל כך את המגע של מישהו.
אבל מהשנייה הראשונה שהרגשתי את מגעו של פראביציו כבר ידעתי.
ידעתי שהמגע שלו הולך להיות כמו סם בשביל.