ארבע ילדים, שני עולמות

פרק שלוש

״בסדר אבוא איתך, מתי יוצאים?״
״עכשיו״, עניתי לו. ״תארגן דברים״.

~~~~~
*נק' מבט ניקו*

פתחתי פתח לשאול, לשאול את אבא לאן אנחנו אמורים להגיע. ויל נראה מבועת מהמחשבה להכנס למקום חשוך ואפל כל כך, למרות שכבר היה שם כמה פעמים.

״אבא,״ אמרתי לו שהגענו אל הכס שלו. הוא הסתכל עליי ובחן את ויל שעמד מאחורי. ״זה מי שבחרת למסע?״ התעלמתי מהעוקצנות בקולו. ״כן. ויל הוא השותף שלי למסע.״ לא רציתי להתחיל לדון איתו לגבי המצב שלנו, וויל הבין זאת.

״בכל מקרה, לאן אנחנו אמורים להגיע?״

הוא הראה לנו תמונה של נוף שבו היו הרים קפואים, מלאים שלג שנערם, היו רוחות ופתיתי קרח דוקרניים באוויר וקרחונים פרוסים על המים.

ויל הביט בתמונה בריכוז, ואז פתח את פיו, במעט חשש.

״איך אנחנו אמורים להגיע לשם?״
״עם הספינה שמחכה לכם.״ אמר, בלי לחכות יותר מדי, ובנקישת אצבע אחת שלח אותנו אל הנמל שבו הספינה.

פניתי לויל, שהחזיק בידי, ״אתה יודע איך להשיט ספינה?״
״אה, לא, אבל טוב... כמה קשה זה יהיה, הא? קטן עלינו די אנג'לו״ הוא אמר, מנסה להקליל את
האווירה.

הידקתי את מעיל הטייסים לגופי מהקור, וראיתי את ויל גם מתעסק בסווטשירט החמים שלבש.

עלינו לספינה שהייתה בנויה מעץ חלק, היה לה חרטום מפוסל בדמות אישה ומפרס לבן גדול. היו בה מדרגות שמובילות לקומה למטה שבה היו חביות עם מעט אוכל ומים ורצפה שאנחנו אמורים לישון עליה.

״טוב, זה לא רע. מי אחראי על ההגה?״ אמר ויל והביט בי במבט שואל.

״אני מניח שאני״ אמרתי, עולה למעלה ונאנח מעט.

אחזתי בהגה, והתחלנו לשוט. ואז הבנתי, שאני לא רואה מה יש מולי.
״ויל! אני צריך שתעמוד בחרטום ותכוון אותי.״
״הבנתי!״ צעק אליי בעודו בחרטום כבר, מוכן לכל פנייה חדה וקרחון, מלפף את ידו סביב האישה ליתר ביטחון.

״תפנה מעט ימינה! לא פנייה חדה!״ צעק לעברי, ועשיתי כדברו.

הוא המשיך לכוון אותי, וכבר נהיה חושך מסביב ורק הירח והכוכבים יכלו להאיר את הים העמוק. ידיי כבר כמעט נתלשו מגופי, הייתי עייף מהעמידה המרובה והסיבובים, ולהיות דרוך לכל דבר בלב הים. גם ויל התעייף מכך, הוא כמעט התבלבל בכיוון ותקע אותנו בקרחון.

״יש לי רעיון. אני יכול לזמן שני שלדים לכאן.״ ויל פתח את פיו כדי למחות, כמובן, אך המשכתי לפני שיוכל להגיד משהו. ״ויל, הייתי במרפאה כל הזמן. אני ממש בריא, אל תדאג לי.״ אמרתי, ובשנייה זימנתי שני שלדים. גררתי את ויל במדרגות ואירגנתי לנו מיטה מאולתרת משמיכות וכיסיתי אותנו מהקור. הרגשתי את ויל נשכב צמוד אליי, וכאילו על פי סימן כרך את ידו סביבי. הסמקתי מעט. זה מגע, אבל זה גם ויל.

״לילה טוב ילד מוות שלי״
״לילה טוב סולאס״ אמרתי, מחוייך מעט ונרדמתי כמעט בשנייה ממגעו הנעים והחם.

אך כמובן, הגיעו הסיוטים.