ארבע ילדים, שני עולמות

פרק תשע עשרה

נק' מבט ניקו
צנחתי למטה ביחד עם ארכנה, לא רציתי ליפול ביחד איתה עד הסוף. הוצאתי את החרב שלי ממנה והיא צנחה הרבה יותר מהר למטה, לטרטרוס. צנחתי למטה. אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל באיזשהו שלב נפלתי לנהר הכאב, עברתי את כל זה כבר. אני חזק יותר. ועדיין, לא ידעתי אם אצליח לעבור את זה שוב פעם. עצמתי עיניים ונתתי לנהר להטביע אותי מיאוש וצער, ואז ניזכרתי בהבטחה של ויל. התחלתי להלחם בנהר, הרמתי ראש למעלה וניסיתי לשחות לצד הנהר, זה היה קשה כי הוא ניסה להיכנס לי לראש, הנהר לחש לי לוותר, שאף אחד לא רוצה אותי, שאין צורך שאחייה, אבל הוא טועה. ויל רוצה אותי, ויל מחכה לי, הוא הבטיח לי, והוא יקיים אני מכיר אותו. שחיתי בכוח, ותפסתי את צד הנהר, משתדל להשאיר ראש למעלה. שלחתי את היד ותפסתי איזו אבן בשביל למשוך את עצמי מהנהר, זה היה יחסית קל כי אני לא שוקל הרבה. התרחקתי מהנהר כדי לא להתפתות לטבוע בו. נשכבתי על אדמה החומצתית הזאת כמה דקות בשביל לנוח, אבל ידעתי שאני לא יכול להישאר עוד הרבה זמן אני חייב לחפש את אגם הלבה בשביל לשרוד. קמתי וסחטתי את הבגדים שלי כמה שיכולתי, והתחלתי ללכת לא מהר מדי ולא לאט מדי שוטטתי וחיפשתי מפלצות. החרב שלי עדיין הייתה עלי, בזכות החגורה שסוגרת את החרב, כדי שלא תזוז.
התחיל לכאוב לי הראש ועדיין לא הגעתי לשום מקום ולא הרגשתי חום, הדחקתי את כאבי הראש והמשכתי ללכת לא ידעתי כמה זמן עבר אבל אני משער שכבר עבר יום. הרגשתי תשוש אבל עדיין יכולתי לזוז והמחשבה שוויל מחכה לי חיזקה אותי. המשכתי ללכת עד שהרגשתי חום לא נורמלי ומחניק, זה אומר שאני מתקרב. הלכתי מהר, וראיתי חלק מנהר האש. שתיתי ממנו קצת, כדי שלא ישרוף אותי, מבפנים.
אחרי שזה השפיע המשכתי לשוטט בטרטרוס, לא באמת ידעתי איפה אני אבל כשראיתי חתיכות של מפלצות פשוט הייתי הורג אותם שוב, האבק לא היה מתפזר אלא פשוט נישאר במקום הרי בסופו של דבר זה המקום שלהם, רק עוד כמה חודשים שהם יחזרו לעצמם.
המשכתי ללכת ושמעתי מפלצות עקבתי אחריהם וצותתי להם.
הם אמרו ש- "המחנה מותקף כל יום ושהם ניהיים חלשים מיום ליום ושקשה להם להחלים", לפי המפלצות האלה הם כבר נכנסו לתוך המחנה, לפי מפלצת אחרת האלים במלחמה רבים כי יש רעידות אדמה גשם ושום דבר לא רגיל, והשלישית הוסיפה שלוקי ממשיך להתחזק ושהוא הולך להשתלט על הכיסאות של האלים ולהחיות את טרטרוס וגאיה אחרי שהוא יתן לכולנו את הכיסאות של האלים.
המצב הזה לא היה טוב, ממש ממש לא. אני חייב לצאת מפה ולעזור במחנה החצויים, ואז לחזור לויל ולסיים את המסע הזה, או אולי לעזור למחנה בדרך אחרת, כרגע אני צריך לצאת מפה. נעצרתי במקום ונתתי למפלצות להמשיך ללכת כדי שלא יריחו את הריח שלי, ואחרי שלא שמעתי אותם המשכתי לשותת בטרטרוס.

נק' מבט וויל
אחרי שניקו נפל, כמו שהבטחתי לו לקחתי את שניהם ועלינו לספינה, כמובן שבזמן היציאה מהמערה לקחתי את המקל של הרמס, והרצתי אותם לספינה, עלינו עליה, השלדים המשיכו לתקן את הספינה שניקו חיבר אל שלנו והוצאתי אותה מהמעגן והתחלנו לשוט. אחרי שהתרחקנו מהאזור הזה נשמתי לרווחה, הלכתי לאמצע הספינה והתיישבתי. עיכלתי את כל מה שקרה עכשי, זה הסתכם בערך ככה: נלחמנו בענקים, הגענו לארכנה, ניקו נפל לטרטרוס שוב וההבטחה שלי לחכות לו בצד השני כמו שניקו הבטיח לפרסי. עכשיו תורי לעשות את זה, אבל אני דואג לניקו. הסתכלתי על המקל של הרמס והכנסתי אותו למתחת לספינה שלנו.
אלכס ומגנס פשוט עמדו והסתכלו עלי כל הזמן הזה ותקעו בי מבטים וזה עיצבן אותי, אז התעצבנתי עליהם ואמרתי עם מעט כעס כי, טוב, איך אני אשלוט בו אם הוא ילד המוות שלי לא כאן כדי להרגיע אותי? "מה אתם רוצים?" יצא לי קול עצבני, ומגנס, שכמו אלכס גם לא ידע מה קרה הרגע, שאל 'לאן נפל ניקו? הוא מת?" אלכס נתן לו מרפק ואמר, כמו חבר ומשגיח טוב, "מגנס איפה הטאקט שלך? יש שאלות שלא שואלים." נאנחתי, והתרכזתי בנשימות הארוכות שיצאו מחזי. "זה בסדר"-עוד נשימה קצרה- "מי שנלחמנו בה זאת ארכנה, היא נלחמה מול אנבת', בת הדודה שלך. אנבת' ניצחה אותה ואז הם נפלו לטרטרוס, איפה שניקו כבר היה עוד לפני פרסי ואנבת' ועכשיו הוא נפל שוב.
לפני שתשאלו, טרטרוס הוא המקום הכי עמוק. הוא נמצא עמוק אפילו מממלכתו של האדס, ומשמש כבית כלא אליו משליכים האלים מפלצות ושאר יצורים המאיימים על שלטונם בעולם. כמו טיטאנים, למשל. בכל אופן, זה מקום מאוד מצמרר ובהחלט לא כיפי, פרסי ואנבת' הצליחו לצאת משם רק בגלל ששניהם היו שם ביחד. אפילו ניקו יצא משם פעם קודמת בקושי חיי, עד היום לשלושתם יש סיוטים מהמקום המצמרר הזה, הם לא מסוגלים לדבר עליו או מה שקרה שם. ליפול לשם פעם שניה זה מזעזע ועוד לבד. טוב, עזבו את זה צריך לחשוב איך להגיע להרמס ולהביא לו את המטה שלו ומה לעשות בשביל זה." אמרתי במהירות ובשקט, בתקווה שזה ירחיק את המחשבות האלו ולגרום לכך שאוכל להתרכז במטרה.