ארבע ילדים, שני עולמות

פרק עשרים

נק' מבט ניקו
הייתי באמצע קרב עם מפלצות שגילו אותי בטרטרוס, ופתאום מצאתי את עצמי בתחתית של ספינה. הסתובבתי סביב עצמי וזה היה ממש מוכר לי, התחלתי ללכת בפנים והבנתי שאני בספינה שלנו. איך הגעתי לפה לעזעזל? אין לי מושג, והאמת היא שלא ממש אכפת לי. נעמדתי ליד הפתח שממנו עולים למעלה לסיפון ונזכרתי בכל מה ששמעתי בטרטרוס, המחנה בסכנה. אני צריך לחשוב איך לעזור להם כמה שיותר מהר, לא משנה איך.
עליתי במהירות למעלה לסיפון והתחלתי לרוץ לעבר השלדים עד שנתקלתי בויל, שלא ראיתי אותו עומד באמצע כי הייתי עסוק במטרה שלי. אני וויל נפלנו על הרצפה וויל הסתכל עלי כאילו חזרתי לתחייה ופשוט התנפל עלי בחיבוק מוחץ עד שלא היה לי אוויר, מילמלתי חלושות, לא יודע אם מטרטרוס או מהחיבוק:"ויל אין לי אוויר תשחרר אותי". ויל שיחרר אותי מהר ואמר: "העסקה עבדה", הרמתי גבה בתהייה והוא הסביר, "זימנתי את הרמס כדי להחזיר לו את הקדוקרוס שלו בתנאי שהוא מחזיר אותך מטרטרוס ועוזר לנו לדעת איפה לוקי." הנהנתי בהבנה של איך הגעתי לפה. הוצאתי דרכמה ואמרתי לו "הגיע הזמן לתקשר עם עוד אל", ויל הרים גבה אבל לא אמר כלום, רצתי ליד הספינה של השלדים ואמרתי "איריס אלת הקשת בענן קבלי את מנחתי ותראי לי את פוסידון. אני יודע שכל האלים בריב אבל זה משהו שקשור לבן שלו אז בבקשה תעבירי לי אותו," אמרתי בתחינה. בקשתי עברה ופוסידון עלה מולי, ואמר: "בן האדס. מה קשור לבן שלי?" אז סיפרתי לו את מה ששמעתי בטרטרוס והוספתי ש-"הוא פצוע קשה וכדי שלא נגיע למצב יותר גרוע, אני אשמח אם הוא יוכל להעביר את הספינה של השלדים לנהר שבמחנה כדי שהם יוכלו לעזור להם." פוסידון הינהן ואמר, "אני אעשה זאת בלי שזאוס יראה. אני גם ככה צריך לטפל בכל הבלגן שיש אצלי בממלכה", קדתי ואמרתי לו "תודה לורד פוסידון, אני אהיה חייב לך". בזאת הסתיימה השיחה. הסתובבתי לשלדים ואמרתי להם, "שלדים, אני מצווה עליכם להרוג כל מפלצת שקיימת במחנה החצויים ולא להרוג שום חצוי שנמצא שם" שניה אחרי שסיימתי השלדים והספינה נעלמו לחלוטין.

נק' מבט פרסי
אנחנו במצב ממש גרוע כולם פצועים קשה ויל לא נימצא פה בשביל לעזור לפצועים, אפילו אני בקושי עומד על הרגליים והמפלצות ממשיכות להגיע ולא מפסיקות, ניסינו לתקשר עם הרומאים אבל האיריס-נט לא עובד לנו בתוך המחנה אף אחד לא יודע למה, פתאום הופיעה באמצע הנהר ספינה ושלדים התחילו ליקפוץ ממנה ולהיכנס לקרב, הם הרגו כל מפלצת בלי לגעת בחצויים בכלל, היו הרבה מבטים מבולבלים בקרב החצויים, אחד החצויים שאל: "ניקו הגיע לעזור?" הרמתי כתפיים ואמרתי "זה לא נשמע הגיוני, הוא באמצע מסע חיפושים והוא לא יודע מה הולך פה, או שהוא ניחש. בכל מקרה, קדימה לקרב! אנחנו לא עומדים להפסיד!" צעקתי קריאת קרב וכל החצויים אחרי.

נק' מבט ניקו
אלכס ומגנס שעמדו בחרטום הספינה שתקו, והסתכלו על הים ומדי פעם על הספינה לוודא שהכל תקין. הם לא שאלו כלום. אני מניח שויל סיפר להם בקצרה על מהלך היום שעבר. ויל נתן לי מספיק מרחב לעכל הכל אבל נשאר קרוב ודאג לי מרחוק, לדעת שאני לא לבד הפעם. זה חימם את ליבי, עד כמה שהוא יכול להתחמם.

מגנס כבר סיפר לי על החזיון מהרמס, על ספינת הציפורניים. איך הוא קרא לה? נגלפאר אני חושב. לא ראיתי את החיזיון, ובכל זאת הצטמררתי מהמחשבה על ספינה עשוייה כולה ציפורניים. עלה בי הצורך לגזוז את ציפורניי.

"את חושבת שנצליח להביס את לוקי הפעם?" שמעתי את מגנס לוחש לאכלס.

את? חושבת? אלכס הוא לא בן?
ויל התקרב לעמוד לידי.
כנראה שעשיתי הבעה מוזרה, ואיכשהו אלכס הבין (הבינה?) "אני ג'נדרפלואידית." לא הבנתי.
"זה אומר שלפעמים תצטרכו להתייחס אליי כזכר ולפעמים כנקבה, לרוב נקבה."

"הבנתי. איך נדע איך לפנות אלייך?" שאל ויל. "פשוט תשאלו אותי או את מגנס. אני לא יודעת איך, אבל הוא יודע איך לפנות אליי בלי לשאול" הנהנו, אני וויל, ואלכס חייכה. זה היה נחמד ככה, פשוט לשוט בלי משהו באופק שינסה לחסל אותנו או לקיים שיחה אחת נורמלית על החיים היותר 'נורמליים' שלנו, גם אם לא בדיוק היו כאלו.