ארבע ילדים, שני עולמות

פרק עשרים וארבע

נק' מבט אלכס
עבר לו יום אחד, בלי שום דבר חדש. החלטנו בסוף שנגיע לאוסגארד, לדבר עם האלים שם ומשם ומלון ואז לחלק היווני. השלמנו שעות שינה ודיברנו מדי פעם, מכינים אחד את השני לאלים החדשים שנכיר. העלנו זיכרונות איך הגענו למצב הזה- למחנה החצויים, למות ולהגיע לולהלה... זה היה נחמד.

בערך בשעות הערב, הגענו לאסגארד דרך הגשר שמחבר את העולמות. ניקו ווויל היו מעט לחוצים, וכמובן שגם מגנס ואני, אבל בעיקר רצינו לסיים עם זה. אחרי שניצחנו את לוקי, מגנס היה סביבי ודאג שאני בסדר. זה היה חמוד מצידו, זה גם הביך אותו אז בכלל זה היה משעשע.

הגענו למישור אידוול, שם נפגשים האלים כשצריך לדון על טוב... על דברים של אלים. האלים באולם גלאדסהיים והאלות באולם וינגולף. אבל במקום לסבך עניינים ולספר אותו סיפור פעמיים, נפגשנו איתם ליד הבאר של אורד.

האלים והאלות חיכו לנו מסביב לשולחן ענק, אחרי שהשארנו את הספינה בנמל והגענו למקום הפגישה. וויל וניקו לטשו עיניים באלים, ואילו מגנס בהה באביו, שלא אמור להיות באסגארד אבל כנראה הגיע בשביל מגנס, שהחזיר לו מבט של גאווה. הרגשתי דקירה קטנה.

"זהו כבוד רב לפגוש אתכם ולעמוד מול כולכם, רבותיי" אמר מגנס והשתחווה. אני וויל וניקו עשינו כמוהו. "ובכן, בואו ניגש לעניין," אמר אודין. ת'ור, שישב לעדו, החזיק במיולניר. מפתיע שלא איבד אותו.

אודין המשיך ואמר:"תודה רבה לכם, אלכס ומגנס. אין לנו ספק שבראגנארוק תהיו מועילים למדי. וגם לכם, ניקו ווויל. בלעדיכם המסע היה בלתי אפשרי. אנו מודים לכם."

פריי המשיך:"החלטנו לתת לכם מכל אחד משהו שיביע את התודה שלנו"
שאר האלים הנהנו. אודין הסתכל עלינו, והוציא משהו מכיס הבגד שלבש:"אלו הן רונות. אני בטוח שתמצאו את השימוש בשבילן" אמר, קם מכיסאו וחילק לכל אחד שק, וחזר לשבת. אחר כך קמה פריג,  שהביאה לנו גולה לכל אחד. "במקרה הצורך, לחצו עליהן ותדעו מה עליכם לעשות". הנחתי שזה קשור לראיית הנולד, הכוח שלה.

ת'ור הביא לנו פטישים קטנים אבל חזקים.
פריה הביאה גלימות בסגנון כמו שלה, שיעזרו בהסוואה.
בלדר הביא לנו חרבות שלא ישחקו לעולם.
טיר הביא לנו מגני קרב חזקים אבל קלי משקל.
קבסיר העניק לנו ידע נוסף על העולם, ובעיקר לוויל וניקו.
בראגי הביא לנו סיפור שכתב, בהשראתנו על הבסת לוקי.
אידון הביאה לנו חתיכות קטנות מאוד מתפוחי הנצח שלה, כך שאם כמעט נמות נאכל אותם ונחיה לעוד כמה שנים נוספות. אבל לא נהיה חסינים בפני קרבות.
סקאד'י הביאה לנו בגדים חדשים ונקיים, בנוסף לעוד חרבות משומשות.

הם הסתכלו עלינו מעט לאחר שחילקו את המתנות, ושיחררו אותנו  לולהלה. ולאחר מכן, נשארו לנו יומיים להגיע לאולימפוס ולהחזיר את הקילשון. כשנכנסנו בדלתות עם סמל המלון, אלפי איינהאריאר היו באמצע הארוחה, וכשנכנסנו הוטלו עלינו לפחות עשרים כלי נשק שונים שיכלו להרוג את וויל וניקו, אם לא היו מתגוננים. הם הריעו עם הגביעים שלהם ומצאתי את כל חברי קומה 19, מלורי, חצי נולד גונדרסון, טי. ג'יי. כולם יושבים בשולחן הקבוע. התיישבנו לידם, ביחד עם ניקו ווויל שעשו היכרות עם כולם.
ישבנו ואכלנו, וויל וניקו בעיקר היו בשקט, וויל הצטרף לשיחה פה ושם אבל ניקו שתק כמו דג, סיפרנו להם על המסע שלנו ומה שעברנו, סוף האוכל, קמנו ויצאנו משם, אמרנו להם להתראות כי אנחנו צריכים לזוז לא נישאר הרבה זמן ניקו צדק, היו לנו יומיים, מחר יום אמצע הקיץ של החצויים, ניפרדנו מכולם חיבקנו את החברים שלנו וחזרנו לספינה.