ארבע ילדים, שני עולמות

פרק שביעי

״מי אתם, ומה מעשיכם בשטח שלי?״

~~~~~~~

*נק' ויל*

הסתכלתי על האישה שהייתה מכוסה באצות רטובות, היא הייתה נראת כמו ענקית אך היה בה משהו סמכותי. משהו שמזכיר אלה.

נגעתי קלות בכתפו של ניקו.

״ניקו, אני חושב שהיא אלה.״

הוא נראה מופתע לרגע, גופו היה מתוח מעט ואז שחרר אוויר ונאנח.

״ברור שהיא אלה.״

ניסיתי לא לצחוק, אך עדיין יצא לי חיוך קטן למראה ניקו.

״שלום, גברתי. אנחנו באמצע משימה להשגת חפץ שנאבד.״

אמרתי בקול הכי רגוע וסמכותי שיכולתי, והיא בחנה אותנו.

״אני היא אלת הים ראן, הרשת הזו מיועדת לאיסוף דברים שנפלו לים. אם הוא בים, אני ככל הנראה תפסתי אותו. אם תרצו אותו, תצטרכו לתת לי משהו יותר שווה בתמורה.״

היא הסבירה לנו, ופתחתי את פי להמשיך אך ניקו קטע אותי.

״החפץ לא נמצא בים, אנחנו רק בדרך למקום שהוא כנראה נאבד בו.״

״אוקיי, אני מבינה. רק שאלה קצרה, אם אתם יכולים לראות אותי, אתם ודאי קשורים לאלים, לא?״ 

אנחנו אמורים לספר לה שאנחנו יוונים? לא. כמה שפחות ידעו, ככה פחות סכנה. הבטתי לניקו בהצלחה והוא אמר:

״אנחנו פשוט בורכנו ביכולת לראות דברים מעבר ל'נורמלי' של האנשים האחרים״.

הבטתי בו בתודה.

״הבנתי. בהצלחה במציאת החפץ.״ אמרה, ונעלמה. נשמתי רגיל סוף סוף.

״זה מסביר למה הספינה שלנו לא התהפכה כבר או למה עדיין לא טבענו. אנחנו בשטח של הנורדים.״

הנהנתי בהסכמה והמשכנו לשוט,  מנסים לראות אם יש משהו חשוד בים, אבל חוץ מראן לא היה שום דבר. אפשר להגיד שזה דבר טוב, אבל זה ממש לא טוב בהתחשב בעובדה שניקו הוא אחד משלושת הגדולים, אמורים להימשך אליו מפלצות ועד עכשיו לא הייתה לנו מפלצת אחת. זה סימן רע ממש רע.

כנראה שקעתי במחשבות כי ניקו החל לצעוק לי.

״ויל!״

הוא נראה כועס.

אופס?

״מה קרה?״

״תסתכל! בגלל שלא כיוונת אותי נתקענו בקרחון. תודה רבה באמת, סולאס.״

אמר ברטינה והמשיך למלמל משהו לא ברור.

״ניקו אני מצטער, כנראה שקעתי מעט במחשבות.״

אמרתי בהתנצלות כנה.

״על מה חשבת?״

״עליך.״

אמרתי, וראיתי איך הוא מנסה להשאר אדיש למצב.

״טוב, זה לא משנה כי יש חור בספינה. *בגללך*.״ אמר, משנה נושא במהירות ומדגיש למי שייכת האשמה.

״לא משנה, נעגון ליד ההרים הקפואים ואזמן שלדים שיתקנו את הספינה. זה ייקח קצת זמן אבל נסתדר.״

״אל תזמן יותר מדי. זה מסוכן לחלות במזג האוויר והתנאים הללו.״

״אני יודע, אמא״

חייכתי בשביעות רצון. הילד שלי סוף סוף נהיה מחונך.

הוא זימן לפחות חמישה שלדים וירדנו מהספינה אל ההר.

לפתע, ראיתי משהו מחשיד על ההר. נראה שגם ניקו שם לב לכך.

״ויל, מה זה?״ שאל במעט חשש וחוסר ודאות.

״אני לא יודע.״