ארבע ילדים, שני עולמות

פרק עשרים, ואחת

נק' מבט אנבת'

עמדתי ליד אחד מהעמודים שהיו סביב שולחנות האוכל ונלחמתי במפלצת עם פגיון. היה חם מהקרב הממושך והרגשתי את הדם זולג עליי ומלכלך אותי, הופך הכל לדביק.
דקרתי מפלצת משונה עם שלושה ראשים וראיתי את פרסי עומד ליד הנהר, משתמש במים ובחרב. הוא חייך אליי ורצתי אליו, דוקרת את כל המפלצות שהיו בדרך. זה היה משונה, מעולם לא נכנסו כל כך הרבה מפלצות בבת אחת. רובן רצו לנקום בפרסי, איזה טיפשות. הכל היה רועש והמרפאה הייתה עמוסה. כל ילדי אפולו עזבו את השמירה בכניסה והלכו לעזור לפצועים, הם אפילו ריפאו בתוך שדה הקרב. חלק מביתן הפייסטוס שמר על גבול הכניסה למחנה עם המצאות משונות וחלק היו בשדה הקרב. המפלצות המשיכו להגיע ללא הפסקה וכולם היו עייפים. האיריס-נט לא עבד ולא יכולנו לקרוא לתגבורת. המצב ממש חמור, זה נוראי.

אם לא היינו בקרב, הייתי מתייעצת עם כירון וכמה חצויים על אסטרטגיה ותוכנית, אבל המצב לא מאפשר זאת.

הגעתי לפרסי והוא נופף לשלום עם חיוך, כמוני. מצחיק איך גם בשדה הקרב הוא כזה ציני ושמח.

"אוקיי מפלצות, לא להתנפל, כולכן תזכו למות על ידי ועל ידי החברה שלי. תעמדו בתור מסודר" הוא אמר וגיחחתי. "טיפש אחד, תתרכז בלהרוג לא בלצחוק" והוא החזיר לי בתשובה:"ואז איפה הכיף?" לא עניתי, במקום זאת דקרתי מפלצת בחזה כשקפצה לעברי.

"איזו מפלצות לא חכמות, במקומכן לא הייתי מתקרב אליה. אלא אם יש לכן משאלת מוות" חיוכי התרחב אפילו יותר בזכותו, ורצתי עם זינוק בסוף ובעטתי בראשה של מפלצת משונה שפגשה באנקלוסמוס של פרסי.

משום מקום, בא פרץ מים ענק שעטף את כל המפלצות וקבר אותם בזרמים עצומים וחזקים שלא יכלו לצאת מהם. הכל הודות לפרסי.

כדי להראות להם מי היותר טובה, בלי השווצות וכוחות, רצתי בחצי עיגול ודקרתי כל מפלצת שהייתה בדרך עם הפגיון מבלי לעצור את הריצה, עד שהגעתי שוב לפרסי.

"חכמולוגית"
"-מוח אצה"

המשכנו ככה, בתחרות משלנו עד שחיסלנו לבדנו חצי מהמפלצות, עד שבא עוד גל ענק. כל החצויים היו מותשים, בעיקר כירון שהיה עסוק להביא חצויים במצב של כמעט מוות על גבו למרפאים, ריפא בעצמו ונלחם.
אבל כשכולם נלחמו ביחד בלי הפסקה, זה נתן הרגשה שאסור להפסיד, אסור להכנע. עברנו דברים קשים הרבה יותר, כל אחד כאן עבר לפחות משהו אחד שזה נס ושיא שהוא עבר אותו. לכן, אסור להכנע עכשיו. אני רק מקווה שמגנס, אלכס, ניקו וויל בדרך לקלשון ולמי שאחראי לכל הבלגן, אבל המזל הכי גדול שלנו שניקו איך שהוא הביא לפה שלדים, המון שלדים זה נתן לנו יתרון הרבה יותר גדול להתארגנות מחדש.

נק' מבט אלכס

אני ומגנס ישבנו בספינה עם ניקו וויל ופשוט הסתכלנו בכוכבים. זה היה מרגיע, כאילו אנחנו כל כך קטנים ביקום הגדול הזה. כמו תינוקות בעריסה ומולנו היו דבוקים כוכבים על התקרה. התכסינו בשמיכות חמימות והספינה התנדנדה מעט בגלים, זה היה נעים. זה היה כיף.