ארבע ילדים, שני עולמות

פרק תשע

״ויל מה זה?״ שאל במעט חשש וחוסר ודאות.
״אני לא יודע.״

*נק' מבט ניקו*

בהיתי בהר. היה בו משהו בולט, שבודאות זז.
החלטנו להשאיר את השלדים על הספינה ולעלות על ההר.
כשהגענו, למרות הקור החודר ופתיתי השלג שחתכו את האוויר, לא ראינו את הדבר שזז.

לפתע, הייתה רעידה מעט בהר.
״הרגשת את זה?״ שאלתי את ויל, לדעת שלא הזיתי.

הוא הנהן ונראה דרוך לכל צרה.
הייתה עוד רעידה, חזקה יותר מהקודמת שגרמה למים מסביבנו לנוע גם כן.

פתאום, אם לא דמיינתי באותו רגע, ההר הרים משהו שדמה לראש.

״ניקו, להרים יש ראש?״
יופי, לא דמיינתי.
״אני לא חושב״
אמרתי, בעוד ההר עם הראש המשיך לזוז.
פתאום, כמו שהאוזניים נסתמות ופתאום הם נפתחות ברעש חזק ומעט מכאיב, הבנתי.

זה לא הר.
זה ענק, שנח עד שעלינו עליו.

תפסתי בזרועו של ויל.
״ניקו... על איזה הר אנחנו?״
״אני חושב שיותר נכון לשאול... על מי אנחנו״
אמרתי, והענק שאג. או לפחות זה נשמע כמו שאגה אך זה כנראה רק בגלל מימדיו הענקיים של הפה שלו. אני מקווה שהוא לא חושב שאנחנו מנת פתיחה.

״מי אתם?״ שאל בקול עמוק וצרוד מעט.
״מי אתה?״ שאל ויל, וניסיתי לא לגחך כשהענק הביט בויל שהתכווץ תחת מבטו.

״אני הוא מלך ענקי ההרים, ענק מתעתע אשר הצליח לתעתע בלוקי ות'ור. אני הוא אוטגארד-לוקי!״

הכריז בכבוד. ברור שנתקע על מלך ענקי ההרים.

ובכן, אני מקווה שהוא נחשב הכי גדול מביניהם כי הוא עצום בגודלו.

״נעים להכיר, אוטגארד-לוקי. אני ויל סולאס וזה,״ החווה בידו עליי, ״ניקו די אנג'לו.״ אני מבין למה הוא לא אמר את שמות האבות שלנו.

״עכשיו, ניקו וויל, ספרו לי למה לא כדי לי לאכול אתכם״ אמר, ואני נשבע שבשנייה שהוא אמר את זה הרגשתי קור מטפס מרגליי אל גבי ועוטף אותי בקרח, כך גם לויל ולמלך ענקי ההרים.

מה זה?

כמובן, היה שלג מסביבי אך זו תחושה שונה. מישהו *יצר* את הקרח הזה.

התחלתי להבחין בשכבת קרח דקה שמתחילה לכסות את הענק מרגליו עד לראשו ונראה שגם ויל הבחין בכך, אך הענק שהיה עבה ורגיל לכפור לא הרגיש דבר.

לפתע, נשמעו צעדים ומישהי עמדה במרחק מה מאיתנו.

״מי זו?״ שאל ויל.
״אני לא יודע, אבל היא מוכרת לי מעט״ עניתי בשקט.

היא התקדמה מעט, ואז אמרה:״ניקו די אנג'לו, בן האדס וויל סולאס, בן אפולו. שמעתי רבות עליכם. אני היא קיאונה, אלת השלג.״

ואז נזכרתי.
״פייפר ליאו וג'ייסון סיפרו לי עליה, הם נלחמו בה.״ ויל הנהן והביט בה מעט.

מזל שהענק כבר קפא, לא חסר לנו עוד קרב בינתיים.

״ניקו, אני חושב שהיא לא לגמרי מודעת לעצמה״
״זאת אומרת שמישהו שולט בה?״ שאלתי, והבטתי בה.

״אני לא בטוח. אבל אם כן, אני מהמר על לוקי.״ אמר, והסכמתי איתו.

״איך ננצח אלת שלג כשיש כל כך הרבה שלג מסביבנו?״ שאלתי, וויל מיד ענה ״אנחנו עומדים לגלות״.
המשכנו להסתכל עליה והיא הסתכלה עלינו וכלום לא קרה תהיתי אם אנחנו אמורים ללכת לדבר איתה.

היא עשתה את הצעד הראשון בכך שפרשה את ידיה מולנו ובשנייה נורו כדורי שלג כבדים לעברינו. הייתי קופא בקור אלמלא  קפצתי מעליהם, וויל חתך אותם לשניים עם חרבו שהביא ליתר ביטחון.

״כוח החום נגד הקור, מי היה מאמין שזה יקרה.״ אמרה, וחייכתי.

״טעות. זה כוח החום והקור״ אמרתי, ועמדתי לצידי ויל שחייך לצידי, והיה מעט אדום. זה כל כך קל להאדים אותו.

״ויל, אתה חושב שתוכל לחמם את האווירה?״
הוא הרים גבה, אך לא שאל מה אני מתכנן. הוא יראה.

״סמוך עליי״ _גם בעיניים עצומות_ חשבתי, וחזרתי להתמקד בקרב.

אם אאסוף מספיק כוח אוכל לזמן צללים שיכבלו אותה והקור שלה רק יוסיף לכוחם.

אספתי כוח מהצללים שלצידי.
עוד קצת.

לפתע, היא החלה לקפוא בעצמה.
״ויל? אתה עשית את זה?״
שאלתי אותו, מנסה להבין מה הולך פה.
״לא. היא עשתה זאת.״
״למה שהיא תקפיא את עצמה....?״ לפני שהספקנו להמשיך לדבר, בקע קול מהקרטיב שהייתה בו.
״אני מניח שהיא לא מספיק חזקה אחרי הכל. נו טוב, זה מה יש. אני אמשיך מכאן. אחרי הכל, אם אתה רוצה שמשהו יעשה כמו שצריך, תעשה אותו בעצמך.״

זיהיתי את הקול הזה.
_לוקי_