ארבע ילדים, שני עולמות

פרק שמונה עשרה

נק' מבט ניקו
אז אחרי שהם ניסו לפרש את הנבואה שבאמת לי לא היה אכפת ממנה. כאילו, אני פה בגלל שאיזה מישהו גנב את הקלשון של פוסידון, שמשום סיבה האשים אותי ואני אפילו לא קשור אליו חוץ מפרסי וקשר מטופש עם האדס.

משום מקום, בזווית העין שלי, ראיתי משהו על האי עם המפלצות שכבר לא היו בו. זה נראה כמו טלפון ישן, ועליו לופף משני הצדדים... חוט עבה? חבל? מה שזה לא יהיה.. זה זז?! נחשים! "סולאס! תסתכל על האי! יד שם טלפון עם נחשים מלופפים, אתה רואה את זה?" תקעתי בו מרפק, והוא חיפש את מה שדיברתי עליו , ועיניו התרחבו. "בחיי, די אנג'לו, זה לא המקל של הרמס?"

מגנס ואלכס, שבהו מהצד, לא הבינו מה קורה. "רגע רגע, מי זה הרמס? זה אחד מהאלים שלכם?" שאל מגנס. "כן. הרמס הוא שליח האלים, בדרך כלל הוא עסוק בלחלק חבילות." אמר ויל והוסיף מה שלא הגיוני כי הוא לא יכול בלי הנחשים שלו. רעיון התגבש במוחי, אבל קודם כל צריך לקחת את זה, מגנס בטיפשוטו פשוט הלכתי וניסה להרים את זה, אבל הוא לא ידע שזה מלכודת ופשוט נפל למטה.
רצתי אחריו בידיעה שהשלדים לא יביאו אחרי, שזה לא המעשה הכי חכם אבל פקדתי עליהם לשמור על הספינות ולהרוג כל אחד שהוא לא אני.
ניכנסתי לבור שנפער באדמה אחרי מגנס. ויל ואלכס רצו אחרי, הסתכלתי מסביב והבנתי שנכנסתי למנהרה, התחלתי ללכת וחיפשתי את מגנס. ראיתי אותו מול עכביש ענק מלא עיניים, הצטרפתי אליו במהירות אך בשקט, נישאר בצלילים שלא יזהו אותי. וויל ואלכס הגיעו במהירות ונעצרו מאחורי מגנס, העכבישה מילמלה "עוד חצויים לאכול יאמי יאמי, אחרי שבת אתנה ההיא לקחה ממני הכל אני אתנקם בה, ויהרוג אותה."
ואתם חצויים שלי תיהיו הפיתיון והאוכל שלי.
לא רציתי שאיזה עכבישה ענקית תוכל את הבן זוג שלי, המזל שלי, אם יש ממנו, הוא שהיא לא רואה אותי אבל אני מרגיש שאנחנו יותר מדי למטה באדמה אני צריך עוד כמה דקות כדי לזהות מה התחושה המוזרה והמוכרת הזאת שאני מרגיש, אבל ויל עשה את זה בשבילי, הוא אמר "אנחנו לא ניתן לך לקחת אותנו בשבי עכבישה, אנחנו נילחם בך," והיא החזירה לו בהתרסה" "לא. חצוי טיפש, אתם גם ככה גמורים. לוקי עשה מלחמה בין האלים ולקח את הקילשון של פוסידון ואנחנו נחריב את האולימפוס, האלים מפולגים ולכם אין מספיק זמן כדי להחזיר אותו למקום הרי עוד מעט ישיבת אמצע הקיץ, נישאר לכם משהו כמו שבועיים להחזיר את הכל למקום ולא תצליחו כי אני יהרוג אתכם קודם," והסתערה עליהם, ופה נחתה לי ההבנה איפה אנחנו, אנחנו קרובים לטרטרוס. יותר מדי קרובים.
מגנס הוציא את ג'ק, אלכס הוציא את החוט טייל שלו וויל הוציא חצים, הם נילחמו בארכנה אבל ידעתי שהם לא ינצחו אותה. הלכתי בשקט מאחוריה, עוטף את הצללים עלי כדי שלא יזהו אותי, ואז כשהייתי מאחוריה רצתי וקפצתי עליה ובמהירות טיפסתי עליה וחתכתי אותה מאמצע הגוף שלה עם החרב שלי עד לראש שלה באמצע והכנסתי את החרב שלי בצוואר שלה עמוק, לוקח את כל הצללים שיש לתוך החרב. ארכנה צרחה וניסתה להוריד אותי ממנה, מה שלא עבד לה. רק הכניס את החרב שלי יותר עמוק. הריצפה החלה להסדק. צעקתי לויל לקחת את הנורדים חזרה לספינה ולהמשיך במסע ושאני אמצא אותם כבר, ויל לא הבין במה מדובר ואז צעקתי לו: "קדימה ויל, תבטיח לי שאני אמצא אותך בצד השני ליפני שאני נופל! בבקשה, רק תבטיח את זה!" הריצפה המשיכה להיסדק יותר ולהתפורר למטה בחתיכות, ניזכרתי בסיפור של אנבת', איך היא נפלה לטרטורוס בגלל קרב עם ארכנה, והנה זה חוזר על עצמו. והפעם איתי.
וויל הבין סוף סוף מה קורה ואמר: "ניקו לא, לא לבד אני בא איתך! אני- אני לא יכול לתת לך לחזור לשם, בבקשה!" קולו נשבר, בדיוק כמו כל כולי. אבל לא יכולתי, זה היה הורס אותי יותר לדעת שגם הוא יעבור את זה. דפקתי לו מבט מוות ורציני, מבט שבחיים לא תקעתי בויל ואמרתי לו: "ויל קח אותם לספינה וצאו מפה ניפגש בהמשך הדרך. אל תדאג לי כבר עשיתי את זה פעם אחת, אני אוכל לעשות את זה שוב. תבטיח לי וויל שאתה יוצא מפה, קדימה. תבטיח לי ונתראה בצד השני".
שניה אחרי שויל הבטיח צנחתי למטה.