ארבע ילדים, שני עולמות

פרק עשרים ושלוש

נק' מבט ניקו

עזבתי את הידיים של מי שמחזיק בי והתקדמתי קדימה מוציא שלדים, המון שלדים. בפקודה מאוד שקטה להרוג את כל המפלצות, נפער סדק באדמה עם כמות עצומה של שלדים שיצאו ממנו ולא הפסיקו גם אחרי שהרגנו את כל המפלצות, או ככה חשבתי, הם המשיכו להגיע והשלדים המשיכו לצאת. בסופו של דבר הם לא יכולים למות כי הם כבר מתים. החזקתי את הידיים שלהם בחזרה ואמרתי להם:"שינוי בתוכנית, תחזיקו חזק אני עושה מסע צללים," לא הייתי צריך אפילו לאסוף סביבי כי הכל היה חשוך זה הלך לטובתי. עשיתי מסע צללים מעל הספינה המגעילה, ולחשתי להם "עכשיו". כמובן שהיו מלא מפלצות גם מעל הספינה, ואני הייתי הראשון שהוציא חרב והתחיל להסתער על המפלצות שיש שם, בין אם נורדיות או יווניות לא השתדלתי להבין, רק הרגתי ודקרתי. לקח להם זמן זמן להתאושש מהמסע צללים, אבל הם התאוששו והתחילו להלחם גם, בערך. נראה שהיה קשה להם כי הם לא ראו כלום, היה עדיף שאני יעשה את זה, תפסתי את שניהם וגררתי אותם לתוך הספינה המוארת ואמרתי להם, תילחמו ביפנים אני כבר אסיים פה, הם הינהנו וניכנסו, טוב הם לא ממש ניכנסו ברגע שהם היו בפתח צצו להם מפלצות והם נלחמו שם, לי היה יותר קל כי הייתי בחושך צעדתי בשקט ובשלווה בין המפלצות והרגתי אותם. בסופו של דבר לא נשארו לי מפלצות תפסתי את וויל, וגררתי אותו איתי פנימה, טוב לא ממש פנימה, קרוב יותר למגנס ואלכס, העדפתי להישאר בחושך אבל ידעתי שלא אוכל להישאר שם הרבה זמן, צריך להגיע איכשהו לחדר עם הקילשון, לא משנה איך וצריך לעקוף את הכניסה. מלמלתי לאלכס באוזן "אני נכנס לספינה אם אתה צריך משהו יש שלדים", אלכס הינהן ואני חזרתי לחושך כשהחרב שלי בידי. הלכתי לקצה הספינה וקפצתי, תקעתי את החרב בדופן שלה וירדתי ככה קצת למטה, הוצאתי סכין הטלה תקעתי אותו עם היד השנייה ואז הוצאתי את החרב שלי והטחתי אותה על דופן הספינה. היא ניסגרה וניהיה שם חור, נכנסתי פנימה. לא היה אף אחד בחדר הזה והוא היה אפל, אפשר להגיד. החלטתי לא להתמהמה. התחלתי לזוז בשקט בתוך הספינה עד לדלת האחרונה במסדרון. תפסתי את הידית וניסיתי להוריד אותה, זה לא צלח, הדלת הייתה נעולה. לקחתי את הפיגיון שהחזרתי לחגורה שלי והתחלתי להתעסק עם המנעול של הדלת מציץ כל כמה דקות מאחורי הכתף לראות שאף אחד לא מגיע. היו קולות עמומים של קרב ברקע. הצלחתי לפתוח את הדלת ונכנסתי כשהחרב שלי מוכנה לקרב, לא היה שם הרבה חוץ משולחן באמצע עם המון מפות, והקילשון בצד, בחדר היו המון ארגזים והמקום היה מעופש ומסריח לחלוטין כאילו לא נכנס לשם אוויר. הלכתי בשקט קרוב לקירות הספינה עד שהגעתי לקילשון, תפסתי אותו ביד אחת אבל עוד לא זזתי, בטוח יש עליו מלכודת או משהו אין מצב שהוא ישאיר את זה ככה בלי כלום הוא לא עד כדי כך טיפש, נכון? למרות שידעתי את התשובה, קיוויתי שאני טועה. נעמדתי בצל של אחד מהארגזים ועשיתי מסע צללים מהיר למעלה חזרה לספינה כשהקילשון בידי, הגעתי לאמצע הספינה לא הדבר הכי חכם, בימיוחד לא עם חפץ אלוהי כזה, זה לקח ממני המון כוח ונהייתי תשוש, זה לא היה טוב בכלל, אסור שהשלדים יעלמו. חיפשתי במהירות במכנסיים קצת נקטר מצאתי חתיכה, באחד הכיסים של המכנסיים שלי. הכנסתי לפה במהירות, ושניה אחרי שבלעתי עברה מולי חרב. למזלי, הצלחתי לעצור אותה. לרעתי, לוקי עמד מולי עם החרב. התחלנו להילחם שוב, תוקפים ומגנים. התחלתי להתעייף באיזשהו שלב והתנועות שלי היו איטיות. התפללתי להאדס שיעזור לי, המשכתי להתפלל עד שתפילתי נענתה, הרגשתי עוד מישהו בתוכי ושהוא פשוט דיבר אלי, "שחרר מהשליטה בגוף בן ותן לי לשלוט. אני אעזור לך. ועדיין, לא אוכל לעשות הרבה. זו לא הממלכה שלי אבל אוכל לחזק את הגוף שלך עם כוחות ממני," בזמן שהוא מדבר הוא הגיב במהירות ללוקי והקרב נהיה מהיר לעין אנושית, ואבי המשיך. "אני לא רוצה שזאוס ידע שעזרתי לך, כך שזה כל מה שאוכל לעשות למענך. בהצלחה, בן." והרגשתי איך הוא עוזב אותי אבל פתאום התמלאתי אנרגיה שהגוף שלי לא ידע להכיל ופשוט צרחתי, האדמה החלה לרעוד ולבלוע את כל המפלצות שעוד נשארו עליה, יצאו עוד שלדים, וכולם טיפסו על  הספינה ופשוט החליפו את מגנס ואלכס שיכלו עכשיו להגיע לידי, בזמן שהשלדים משתלטים על הספינה ומפרקים אותה לגורמים, התמוטטתי. זה היה יותר מדי עבורי. וויל תפס אותי והחל לרפא אותי בזמן שאלכס ומגנס עמדו לפני, והחלו לדבר עם לוקי, ואני פשוט מילמלתי "תודה, אבא."