נקמה מתוקה

פרק 4

אשלי
״השיעור הראשון והשני עבר מוזר״ אמרתי לפול ברגע שראיתי אותו
״מה שפכו עלייך הפעם?״
״לא, לא, מה שאני מנסה להגיד זה שלא שפכו עליי, זה מוזר, השקית כבר הייתה מוכנה בתיק והכנתי דרך מילוט לשירותים הקרובים״
״זה באמת מוזר אש״ הוא הסתכל בי במבט מפענח
״איך את מרגישה?״ ועניתי לו מייד בעוד שיעול, השיעולים האלה לא פוסקים כבר שלושה ימים, מאז שהדלקתי את הסיגריה הראשונה
״לא משנה קיבלתי את התשובה שלי״ אני חושבת שהוא לא שואל אותי שאלות בגלל שהוא לא רוצה שאני אחזיר לו שאלות משלי.
״בוא נלך מאחורי בניין הפיזיקה״ אמרתי והתחלתי לצעוד לכיוון
״מה יש לך לעשות במחשש...״ הוא נעצר, הוא הבין, והוא גם לא המשיך לשאול שאלות ופשוט צעד לידי, אחרי הליכה קצרה הגענו מאחוריי בניין הפיזיקה, נשענתי על קיר המבנה ופתחתי את תיק הגב שלי, שלחתי את ידי בין ערמות החוברות והמחברות עד שלבסוף הרגשתי את הקופסא הקטנה והמבריקה, שלפתי אותה החוצה ומתוכה הוצאתי את המצת השחור שפול הביא לי לפני שלושה ימים וסיגריה אחת בודדת וארוכה, בכל אותו הזמן הוא לא הפסיק להסתכל עליי, מבטו חרך דרכי, הוא בא לפתוח את פיו אבל עצרתי אותו, הרמתי את ידי מולו כך שהוא עצר אוטומטית ומייד אחר כך הדלקתי את הסיגריה שהייתה בין שפתיי
״אני לא יודע מה את מנסה להשיג בזה, אבל אני איתך אשלי״ הוא שלח את ידו אליי
״באש, במים, וברוטב עגבניות״ לחצתי את ידו עם ידי הפנויה, את המוטו הזה התחלנו ביום הראשון שפול הצטרף לבית הספר, לפני שנתיים בערך, אני כמובן הייתי הנושא הכי חם לבריונות ואמרו לי להראות לו את בית הספר, תוך כדי הסיור נכנסו אל הקפיטריה והוא נכנס אחריי, ברגע שפתחתי את הדלת נפל עליי דלי ענקי מלא ברוטב עגבניות, פול שהיה מאחוריי נפגע גם הוא וברגע שכל תלמידי בית הספר ראו אותנו כששנינו מלוכלכים מרוטב עגבניות הם צחקו גם על פול, ברגע שהם גילו שהוא גיי התחיל מסע של בריונות גם נגדו, אבל לא ברמה שלי, בחיים לא אותה הבריונות, בחיים לא אותם המתיחות, אבל תמיד אותה הכוונה.
סיימתי את הסיגריה אחרי 5 דקות מעייפות שאותי הרגיעו כמעט לגמרי בגלל כמות הניקוטין ופול עמד בכל אותו הזמן כמו קפיץ שרק עומד לקפוץ.
״יש לך ריח זוועתי״ הוא רחרח אותי ואמר, אני מנסה להריח את הידיים שלי, החולצה, השיער, אני לא מריחה כלום.
״יופי עכשיו גם חוש הריח נדפק לך״ הוא הוציא מתיקו את הבושם שלנו, זה בודם שמחולק ל2, חצי אחד ריח של גברים והחצי השני ריח של נשים, בדרך כלל הוא נמצא בלוקר של פול, אין לי מושג למה הוא החליט להוציא אותו דווקא עכשיו אבל אני לא מתלוננת, אם גברת רודי תריח עליי סיגריות אני אהיה מושעית לשבועיים.
״אני הולך להחזיר את הבושם מהר ללוקר ונלך נקנה לאכול״ הוא אמר והתקדם לכיוון הכניסה לתיכון בדיוק בזמן ששמעתי את הצלצול שמבשר על תחילת ההפסקה, הוא רץ, כנראה רעב, אבל לא ציפיתי לכך שהוא יחזור חזרה החוצה בשנייה שהוא נכנס בדלתות ויתקדם אליי כשמבט לבן על פניו,
״מה..מה קרה?״
״א..א...אני״ הוא התחיל לגמגם, זה ממש לא מוצא חן בעיניי, הוא מגמגם רק כשהוא לחוץ ממשהו
״בואי נקנה לאכול, אני גם צריך בושם״ הוא התעשת על עצמו לבסוף ואמר
״פול, אתה לחוץ, מזיע, מגמגם ואומר משפטים לא מתחברים, דבר איתי מה קרה לך? מה עשו לך?״
הוא לא ענה לי, הוא ננעץ במקום כאילו כרגע ראה רוח, לא חיכיתי לתשובה והתקדמתי לכיוון הכניסה לבית הספר, ברגע שהוא ראה שאני מתקדמת בהליכה הוא רץ אליי ונעמד מולי
״מצטער אני לא יכול לתת לך לעבור״ הוא אמר וחסם את דרכי
״השטויות האלה לא מצחיקות אותי, תן לי להעמיד את המטומטמים האלה במקום! זה היה בריידן נכון?״ אני לא מחכה לתשובה ועוקפת אותו במהירות, כשיעשו לי דברים מגעילים אני אשתוק, אבל כשזה מגיע לחברים שלי, אני לא יכולה לשבת בשקט.

לזה לא ציפיתי, ברגע שאני נכנסת בדלתות בית הספר אני רואה מלא קבוצות של תלמידים מכל הגילאים נדבקתי לנקודות אקראיות בקירות, פניהם לא מופנים אליי אפילו, מה קרה לפול?
השיעול המעצבן שוב תפס אותי ברגע הכי לא נעים, ברגע שאני מחפשת את בריידן בשביל להתעמת איתו, כל זוגות העיניים במסדרון מופנים אליי, הם מסתכלים עליי בחדות כך שלרגע אני בטוחה שהם מסתכלים על מישהו מאחוריי, פול?
זה לא פול, אין אף אחד מאחוריי, ואז באותה השנייה בדיוק כולם כמו על פי סימן מתחילים לצחוק, להצביע, לעשות מוווו כמילת גנאי על הכינוי המגעיל שהצמידו לי.
אני רצה במהירות לכיוון פוסטר שנמצא על הקיר
~סוף סוף במקום הראוי לה~
זה הכיתוב שנמצא בראש הדף, אבל מה שבאמת מזעזע אותי זאת התמונה, בתמונה יש את הפנים שלי, בזמן שאני ישנה, מעט רוק זולג על פניי כך שזה נראה כאילו אני אוכלת עשב?
הפנים שלי מחוברות לגוף של פרה ואני אוכלת עשב, ביחד עם שאר הפרות, אני נעמדת דום בדיוק כמו פסל,
״מה זה אמור להיות לעזאזל?״ צעקה נשמעה
אוסטין ואדם רצו לכיוון כל מי שהסתכל על הפוסטים והתחילו לתלוש את הפוסטים אחד אחרי השני, אוסטין נראה קרוב להתקף זעם ואדם לא שונה ממנו, או לפחות ככה זה נראה, אני למדתי כבר לפני שלוש שנים שאת לא יכולה לשפוט אדם לפי מה שהוא מקרין, תכירי אותו קודם כל, ואת אדם האמיתי הכרתי רק פעם אחת.
״מה את עומדת שם תעזרי לנו!״ אדם עצבני, לרגע חשבתי שהצעקה מופנית אליי אבל אז אני מעבירה את מבטי מעט הצידה מהמקום שעמדתי בו ואני רואה את ויולטה, פניה על סף בכי
״אוסטין אהובי, מי המרושע שיעשה את זה?״ היא מסובבת את פניה בזווית אליי ובודקת שאוסטין לא רואה, וקורצת לי, נחשה!
אני מחפשת את סטייסי בעיניי ומוצאת אותה עומדת בפינה ומסתכלת על המתרחש, אין בעינייה רגשות, היא לא מקרינה אותם, גם לא בתנועות גוף.
אני מנסה לקחת את מחשבותיי לכל מקום חוץ מכאן ועכשיו אבל לא מצליחה, אני עומדת דום מול כל שאר האנשים שחושבים שהדבר הרשע הזה מצחיק.