נקמה מתוקה

פרק 2

אשלי
אני הולכת הביתה ברגל, לא הייתי מוכנה לחכות לאוסטין עוד שעתיים בשביל שהוא יקפיץ אותי, הספיק לי הזמן שהייתי עד עכשיו בבית הזוועות הזה, פול היום לשם שינוי לא עבר איזשהו אירוע בריונות מאוחר, קללות במסדרון, סנדוויץ מקולקל בלוקר, לא משהו שאנחנו לא רגילים אליו, אני כמוהו, אחרי תקרית החלב אחת מהשפוטות השניות של סטייסי זרקה עליי עגבנייה שלמה על החולצה, אני לא יודעת אם למזלי או לרוע מזלי אבל היא הייתה קשה מאוד, ככה שהיא לא התפוצצה על חולצתי כמו שהיא הייתה אמורה, אבל הכאיבה לי מאוד, אני בטוחה שיש לי בצלעות כרגע סימן, אדום או כחול אני לא סגורה על זה, נתתי לכמה דמעות ליפול לרגע, אני לא בכיתי ליד אנשים בשנים האחרונות, אני חושבת שאפילו אני צריכה להגיד תודה לאדם על מה שהוא עשה לי בעבר, זה חיזק אותי למה שאני היום, אולי מבפנים אני שבר כלי, אבל מבחוץ? אני פלדה, גידלתי מסביבי שריון של בטון, מיד אחריו שריון פלדה ואז יש אותי בתוכו, אני דואגת למחות את הדמעות לפני שאני מגיעה הביתה
״אשלי מתוקה הכנתי לך את הלזניה שאת אוהבת״ תודה רבה לך אמא יקרה שמכינה לי את המאכל הכי משמין שקיים בעולם
״תודה אמא אבל אני לא רעבה״ בקושי הבטתי בעיניה
״אבל כבר צהריים ולא אכלת מהבוקר, את רוצה אולי משהו אחר?״ היא מסתכלת עליי בעיני כלבלב גדולות
״אמא הכול בסדר אני רוצה להתקלח ואחר כך אני אלך לישון קצת״
״אוקיי אהובה שלי, מה תרצי לארוחת ערב?״
״מה שאת רוצה אמא לא אכפת לי״ בלי להמשיך במילים מיותרות עליתי לחדרי, זרקתי את התיק על הרצפה וסגרתי את הדלת מאחוריי, היתרון בלהיות בת יחידה היא העובדה הפשוטה שההורים שלי מתנהגים אליי כמו לנסיכה, למרות שאני הכי רחוקה מזה, יש לי חדר לבד בצד הכי מזרחי של הבית, ביקשתי מההורים שלי להיות בצד של הזריחה, למרות שבשנה האחרונה אני ממש רוצה להיות בצד המערבי, השקיעה יותר מתאימה לי בגלל שהזריחה נותנת לי יותר מידי תקוות.
אני נכנסת למקלחת ונועלת את הדלת אחריי, אומרים שצריך 21 ימים בשביל להפוך משהו להרגל, כל חדר שאני נכנסת אליו במיוחד בבית הספר אני נועלת, במיוחד בשירותים, אני יודעת שזה עלוב לצפות שיפתיעו אותך דווקא במצב הכי פגיע שלך אבל זאת עובדה, בפעם האחרונה שלא נעלתי אחריי את הדלת בשירותים זרקו עליי מלא ניירות ככה שיצאתי מחדר השירותים ביחד עם מלא ניירות שנדבקו לי לכל מקום, לנעליים, בתוך החולצה, בתוך המכנס, ורק בעזרתו של פול ושעתיים שיעור מתמטיקה שהברזנו מהם וננעלנו בשירותים הצלחתי להוציא את הכול.
אז זה ההרגל שלי, להיות תמיד בכוננות, אין לדעת מאיפה יזרקו עליי אוכל או קללות.
אני נכנסת למקלחון וסוגרת גם את דלת הזכוכית אחריי, אני שולחת את ידי אל מתג המים ומפעילה על החמים ביותר, ההרגשה של המים פוגעים בגופי מכניסה אותי לאופוריה מטורפת, אני מרגישה את כל השרירים מתרפים החל מהכתפיים והעומס של כל היום יורד ממני כאילו לא היה מעולם, אני מתיישבת על רצפת המקלחון ותופסת את ברכיי, במקלחת זה הזמן היחיד שאני מרשה לעצמי להיות פגיעה, כולם רוצים ברעתי, לפחות 99% תאמת, יש 4 אנשים שאוהבים אותי, ההורים שלי, אוסטין, ופול, את אדם אני מכניסה לקטגוריה של השונאים, הוא לא שווה את זה.
אני מכבה את הזרם ויוצאת מהמקלחון, אפילו לא מתנגבת, ברגע זה אני שונאת את אמא שלי על העובדה שהיא מעצבת פנים, היא התעקשה שאני צריכה מראה ענקית בחדר האמבטיה שלי, היא לא מבינה שזה עינוי להסתכל על עצמי בכל בוקר ובכל ערב, ״את צריכה להיזכר איזה יפה את בכל בוקר״ היא אמרה, זה לא עוזר, בכל פעם שאני מסתכלת בה אני שונאת את עצמי יותר, אני מעבירה את מבטי אליה, מסתכלת על מי שמחזירה לי מבט, אני מעבירה את עיניי לאורך כל גופי, מהקפל בסנטר, לחזה הגדול, לבטן שכל פעם שאני מתיישבת נהיה בה קפל מגעיל, ליריכיים הגדולות, ברגע זה אני מסתובבת ורואה קפל בכל צד באיזור הגב העליון, הישבן, אני מסתובבת שוב ומרימה את מבטי אל פניי, השיער שלי חלק, חום למעלה בלונדיני למטה, עיניים עם גוון לא ברור, חום וירוק וכחול ואפור והשילוב הזה עושה לי כאב ראש, העיניים שלי נפוחות ברמות בגלל כל הדמעות, האף שלי אדמדם והשפתיים נפוחות בגלל אותה הסיבה.
אני מתנגבת בזריזות ויוצאת לחדרי עטופה במגבת,
״תצא מכאן ברגע זה״ אני צועקת על אוסטין שעומד מול הספרייה שלי ובוחן את הספרים שלי
״תירגעי, אל תשכחי שעשינו מקלחות שעוד היינו ילדים״
״תירגע אתה, אל תשכח שעבר מאז 15 שנים״ עניתי לו באותו המטבע
״בסדר בסדר, אמא שלחה אותי להגיד לך שאדם, היא ואבא, ויולטה, וויולטה שאלה אם היא יכולה להזמין חברה ואמא הסכימה אז גם חברה של ויולטה מחכים לך״ הוא סיים סופר על אצבעותיו את כל הנוכחים בארוחת הערב, כמה זמן לעזאזל הייתי במקלחת?
״אם אני אתלבש אז אני אוכל לרדת״ אני מסתכלת עליו במבט חודר והוא בתגובה מרים ידיים ויוצא מחדרי, למה לעזאזל נתתי לו מפתח לחדר שלי אם הוא נכנס מתי שבא לו, אני רושמת לי בראש לזכור לקחת ממנו את המפתח שיש לו בצרור, רק קודם להצליח לעבור את הארוחה הארורה הזאת