נקמה מתוקה

פרק 1

אשלי
תמיד הייתי הילדה הקטנה שנמצאת בצד, השמנה שצוחקים עליה, מאז הילדות שלי התרגלתי להיות כזאת, לכן הופתעתי כל-כך כשאדם נכנס לחדרי לפני כמה ימים
״אשלי, אני אוהב אותך, כבר הרבה זמן למען האמת״ הוא נראה נבוך כל-כך שכמעט והאמנתי, כשלא עניתי לו והסתכלתי עליו במבט בוחן, מנסה לראות את הכוונות הנסתרות שלו הוא חיבק אותי, ואז ברגע זה התרחקתי ממנו כמו מאש, אני לא צריכה שהוא יהיה איתי מרחמים, כמובן שדבר ראשון שחשבתי עליו היה שהוא גילה שאני מאוהבת בו והוא רוצה לעשות עליי מתיחה מרושעת כמו שהוא עשה בעבר, לפני שהוא הכיר את אחי, וזאת הסיבה שעניתי
״אדם תצא מהחדר שלי ברגע זה״ בקול תקיף שאפילו אני התחלתי לפחד מעצמי, המבט הפגוע שלו היה משחק מושלם, לרגע פחדתי שפגעתי בו, אבל אני יודעת טוב מאוד שאין בו טיפה של רגישות, וזה הוכח בעבר, וגם אם אני יוצאת מנקודת מבט שהוא כן אוהב אותי, הוא לא יכול להיות איתי, הוא צריך להתרחק ממני כמו מאש, כי אני אולי האדם הכי פחות מתאים לו.
~הווה~
״אוסטין אתה יכול להוריד אותי כאן?״ שאלתי את אחי כשהיינו במרחק של 6 דקות מבית הספר, לא מרחק שאני לא יכולה לעשות ברגל
״למה? אני אוריד אותך בכניסה, נכנס ביחד״ הוא ענה כלא מבין מה הבעיה
״כי אני ביקשתי אוסטין בבקשה״ אחי הסתכל עליי במבט כואב
״זה בגלל מי שמציק לך? תגידי לי מי אלו אני אעזור לך״ המבט מלא הרחמים שלו מרסק אותי כל פעם מחדש
״תוריד אותי כאן לעזאזל איתך אוסטין״ צעקתי עליו, הדמעות קרובות לצאת מעיניי אבל זה יחשב בתור חולשה.
האוטו נעצר ובלי להכביר במילים יצאתי מהטנדר של אחי וטרקתי את הדלת אחריי, נמאס לי מהרחמים שלו, הרמתי את כובע הפוטר שלי כך שיכסה לי את הראש ורק השיער השטני שלי הציץ מתוכו, אני לא צריכה תשומת לב מיותרת, המשכתי בהליכתי לכיוון הכניסה לבית הספר, כשהתקדמתי לשער ראיתי את אוסטין ואדם נכנסים ביחד לבית הספר, אוסטין לא יודע מה אדם עשה לי וסביר להניח שאם הייתי מספרת לו אדם היה עף מכל המדרגות בביתנו, אבל כואב לי עליו, ההורים שלו מתו כשהוא היה קטן מאוד, ומאז סבו היחיד גידל אותו, ההורים שלי תמיד אהבו את אדם ולכן הוא היה נשאר לעיתים לישון אצלנו, עד הרגע שסבו נפטר והוריי התעקשו שהוא יעבור לגור אצלנו, אף אחד לא יודע מה קרה לפני שלוש שנים, לכן מצחיק אותי שהוא ניסה לעשות את אותו התעלול גם לפני כמה ימים, החוט מחשבה שלי על אדם ממשיך שאני אפילו לא שמה לב שברגע שאני פותחת את דלת הכיתה נופל עליי דלי ענקי מלא בנוזל לבן, אני חושדת שזה חלב,
״אולי תנסו להיות מקוריים פעם אחת?״ אני אומרת בשלווה, למדתי שבתוך הגן חיות הזה את צריכה לשדר שלווה גם אם את רוצה לרצוח כל אחד מהאנשים לפנייך
״חמודה זה החלב שלך, חתיכת פרה״ סטייסי הכלבה אמרה והסתכלה ישירות אליי בחיוך, ויולטה יושבת לידה ומתפוצצת מצחוק
״תעשי מווווו״ היא אומרת לי, חשבתי שהעובדה שהיא חברה של אחי עובדת לטובתי, אבל טעיתי, הכלבות האלה בחיים לא ישתנו, הייתי יכולה להחזיר להן במילים אכזריות משלי, אבל בשביל מה זה טוב?
נקמה מגישים קרה, וגם אם אני לא אצליח להחזיר נקמה, תמיד אפשר לסמוך על הקארמה.
אני יוצאת מהכיתה ורואה את פול רץ אליי מהצד השני של המדשאה ומנופף בידיו
״אל תיכנסי לכיתה הם הולכים לשפו....״ הוא נעצר ברגע שראה שאני מטונפת ורטובה כולי
״תודה על האזהרה״ עניתי לו מתאפקת לא לצחוק על האיחור האופנתי מידי שלו
״רק עכשיו סיפרו לי, זה היה רעיון של ויולטה״
״ברור שזה היה רעיון שלה, היא המוח האכזרי ממש מתחת לסטייסי״ עניתי לו כמובן מאליו.
פול לקח את התיק שלו ופתח אותו, מוציא מתוכו שקית אטומה עם בגדים שנתתי לו לשמור לי, פול ואני שנינו קורבן לאלימות, אני בגלל היותי שמנה ופול בגלל היותו הומו, ממש 2 חלקי פאזל, בגלל זה תמיד יש אצלי בתיק בגדים בשבילו ואצלו יש בגדים בשבילי כי לרוב הם מתקיפים כל אחד בנפרד, וחוץ מזה, תמיד יש לנו גיבוי,
״בואי תעשי מקלחת מהירה במלתחות בנים אני אשמור לך״
התקדמנו לכיוון המלתחות בנים בזמן שכל אחד שעובר לידינו מסתכל וצוחק, ברגע שהגענו סגרתי ונעלתי את הדלת ופול הלך לעשות בדיקה שאין אף אחד במלתחות
״נקי״
נכנסתי למקלחת ופול העביר לי בקבוק סבון קטן עם ״אקסטרה ריח״ שתמיד שמרנו בכל שירותים בבית ספר במקומות אסטרטגיים כדי להבטיח שאף אחד לא ימצא אותם.
פול עמד מחוץ לווילון כשהתקלחתי
״סבון״ הושטתי לו את הסבון
״מגבת״ שלחתי את ידי אליו והוא שם בה מגבת
״תחתונים״
״חזייה״
״חולצה״
״חצאית״
יצאתי מהמקלחת ושמתי גרביים ונעליים
״לפחות עכשיו את יותר טוב״ אוי תודה באמת
״ועדיין לא עברתי את השעה הראשונה״