נקמה מתוקה💋

פרק 1

יום ראשון-
ג'וליה-

365 ימים.
365 מאז הנקמה המתוקה שאני מתכננת.
365 מאז שאני עוקבת אחרי כל צעד שהוא עושה. כל מהלך.
בקרוב אביס אותו, אגרום לו לדמם ולהתחנן, אך לא אהיה לי אכפת, רק אשמע את קולות הייסורים כמו מוזיקה לאוזניי, כמו שיר ערש

5 בבוקר, השעון מעורר מצלצל וזה הזמן להתעורר ולהתחיל עוד יום לנקמה שהבטחתי. קמתי לשירותים, הסתכלתי על עצמי, על כל הצלקות שמזכירות לי עבר קשה, מלא בזיכרונות קשים והכל בגללו. זעם עבר בתוכי כמו כל יום. פתחתי את המים ושטפתי פנים. כשסיימתי להתארגן ירדתי למטה והכנתי קפה, ואז יצאתי להמשך היום, שבו אני עוקבת אחריו.
כמו כל יום ב6 בבוקר הוא יוצא לריצה בים, אחר כך ב8 הוא חוזר לביתו, ב9 הוא יוצא שוב, ומשם הוא הולך לבניין מפואר שאליו אין לי כניסה. גם גיליתי שקוראים לו אליס, הוא בן 25, הוא ראש המאפיה האיטלקית, יש לו אח בשם מתיאו, שהוא שותף איתו למאפיה. אני חושבת שהצלחתי לחלץ די הרבה מידע יחסית לראש מאפיה מסתורי. אה, ובנוסף אנשים במאפיה אומרים שהוא מגייס חיילים וחיילות חדשים, שיחזרו איתו לאטליה מניו יורק. וכאן ההזדמנות שלי מתחילה. ביקשתי מאחד החברים שלי שעובד במאפיה איתם להכניס אותי לרשימה, אסור לי להיכשל. אני חייבת לחזור איתו לאיטליה. אם לא, כל השנה שהקדשתי בשביל לעקוב אחריו, הייתה בשביל כלום.

                                          ♡

״ לא, לא, בבקשה לא!! תעזוב אותם, אני מתחננת״ דמעות צרבו בעיניי בזמן שאני רואה את הכל מול עייני, הכל קרה כל כך מהר. הסכין מוצמדת לכיווני ואני מרגישה את הפלדה הקרה על צווארי, אבל זה לא מעניין אותי.
קמתי בבת אחת, מתנשפת, עוד סיוט. נגבתי את הזיעה הקרה מהמצח והסתכלתי על השעון, 3 בבוקר.
אני כבר לא עייפה יותר זה בטוח. קמתי להתארגן ושמתי בגדי ריצה, התחשק לי לרוץ טיפה ולשחרר את הסיוט. לא כאילו שהוא לא יחזור מחר, אבל לבנתיים.
הגעתי לים, הסתכלתי עליו, רגוע ושקט. לפעמים אני באה לפה רק כדי לחשוב עליהם. מה הם היו חושבים אם היו רואים מה אני עושה עכשיו? האם היו גאים בי שאני מחפשת נקמה? או היו רוצים שאמשיך לחיות ולהנות מהחיים? אבל איך אמשיך לחיות אם הוא לקח לי את כל מה שחשוב לי. הרגשתי צורך לבכות פתאום, אבל כמו תמיד שום דבר לא יצא, כבר שנים. קמתי מהחול ניקיתי את עצמי והתחלתי לרוץ, לרוץ מהכל, מהבעיות שלי, מהסיוטים, ממה שקרה. אני שונאת את המצב הזה. אני מרגישה הרוסה מבפנים. כל מה שהוא לקח ממני, אני כל כך שונאת אותו ואני מבטיחה שעוד אנקום. באמצע הריצה שמתי לב למישהו שנראה מוכר, עצרתי במהירות והסתכלתי בניסיון לזהות אותו, פניי הופתעו כשגיליתי שזה הוא, זה אליס. הסתכלתי בשעון, לא יכול להיות שעבר כל כך הרבה זמן. וצדקתי, השעה הייתה רק 4. למה הוא פה כל כך מוקדם? בדרך כלל הוא מתחיל ב6. הוא כבר היה קרוב וקלט אותי אז לברוח ולהסתתר לא הייתה אפשרות. פשוט הייתי צריכה להמשיך לרוץ ולהתנהג רגיל. המשכתי לרוץ וליבי האיץ ככל שהתקרבתי אליו, בחיים לא התקרבתי ככה, תמיד מרחוק. תמיד בטוח. עכשיו הרגשתי את הזיכרונות חוזרים אליי לאט לאט והקושי לנשום הגיע ביחד איתו. בבת אחת נעצרתי והראייה שלי החלישה, הסתכלתי לעבר הים וניסיתי למצוא נחמה, בשום הצלחה. התמוטטתי על רגליי והרגשתי את החול בין אצבועותיי. הקושי לנשום הלך וגבר, הרגשתי את עולמי, מתמוטט, כמו באותו לילה. הרגשתי יד נוגעת בכתפי, הסתובבתי במהירות והתרחקתי, אליס. ״היי את בסדר״ שאל בקול רגוע. הפרצוף שלו, כל כך קרוב. סכנה. סכנה. סכנה. זה מה שעבר לי בראש. להיות כל כך קרובה אליו החזיר כל כך הרבה זכרונות. הסתכלתי בעיניו, עיניים אפורות וקרות. כל ידיו היו מחוסות קעקועים, וצלקת גדולה ביד ימין. ״גברתי?״ הוא הוציא אותי מהבועה שלי. ״כן״ אמרתי בקול בטוח ורגוע, כאילו לא היה לי התקף לפני שניה. לשלוט על הרגשות שלי זה משהו שדרש ממני המון זמן ותרגול, אבל זה עבד בסופו של דבר. סוג של לפחות, חוץ מהיום שלגמרי איבדתי אשתונות מולו. עוד התקף חרדה. ״היה לך התקף חרדה, נכון?״ הוציא אותי מהבועה עוד פעם. הסתכלתי עליו, על הדמות המפחידה הזאת מהסיוטים שלי. ״כן, סליחה. זה קורה לי לפעמים כשאני נזכרת בדברים״ אמרתי והסתכלתי לתוך עיניו שנראו כל כך יפות אך באותו זמן עיניים שיכולות לרסק אותך לחתיכות רק אם תסתכל מספיק עמוק. ״זה היה קורה לי כילד, תנסי לחשוב על משהו שמשמח אותך, שמרגיע אותך״ אמר, ולרגע היה בזיק של משהו בעיניו, לא הצלחתי להבין מה זה. אבל זה היה נראה כאילו הוא ידע מי אני והבין מה אני זוממת. כנראה סתם דמיינתי. הוא הסיט את עיניו לכיוון הצלקות שלי, אי נוחות התפשטה בגופי. כיסיתי את גופי עם ידיי ואליס שם לב לחוסר הנוחות שלי. הוא הרים את מבטו אליי ״בכל מקרה, אני מקווה שאת בסדר״ אמר ברוגע, והסתכל עליי  ״תודה לך״ אמרתי בנימוס, הוא הנהן והמשיך לרוץ.
הגעתי לביתי והתיישבתי על הספה, חושבת על הכל. איך אצליח להיות חיילת אצלו אם בקושי אני מסוגלת לרוץ לידו? היה לי התקף חרדה ברגע שהתקרבתי יותר מדי. אני מאוד מקווה שזה לא ימנע ממני להתקרב אליו. לקחתי קצת את הטלפון, והדלקתי שירים, מקשיבה למוזיקה ונרגעת לאט לאט. לקחתי את היומן שלי, הכנתי שוקו חם וישבתי ליד החלון, בזמן שגשם וסערות מתחוללות בחוץ, והתחלתי לכתוב, לפרוק את כל מה שבתוכי.