וויל סולאס- וואנשוטים (מתורגם)

לילה לבד

אזהרה: שוב, ממש חשוך. מחשבות אובדניות, אבל זה כמעט המשך של סוג האחרון- ללא פעולות. בעיטה. אין לי את האורקל הנסתר איתי, אז אני חייב לצטט כמיטב יכולתי. מצטער!

אפולו הניח את ידו על כתפו של וויל. "נחזור עד עלות השחר."

וויל דחף את הפחד שלו, פיו רעד מעט.  "איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?"

"אני אל השמש", ענה אביו בחיוך קלוש. "אני תמיד חוזר עם עלות השחר."

ועם זה, אפולו ומג מקפרי בני התמותה יצאו אל מה שיכול להיות מותם.

☀️☀️☀️

התא היה ריק מדי.

מוזיקת ​​הסקסופון של אוסטין הייתה צריכה לרקוד באוויר, צחוקה המרגש של קיילה איתה.

אבל לא היה דבר מלבד דממה.
שתיקה צורחת, מחרידה.

בבקתת אפולו, וויל פסע כמו חיה כלואה, ידיים חסרות מנוח מצפצפות בשערו הבלונדיני. למרות שחלפו עשרים דקות אחרי העוצר, כל אור בתא דלק. מדריך היה מגיע ומנסה לדבר איתו, אבל מבט צמיג מוויל יגרום להם להתרחק.

במשך שעות, ויל שמר על המשמרת שלו, מחשבות התרוצצו בראשו.

אוסטין וקיילה עלולים להיות מתים. ואפולו....אפולו...

דמעות זלגו בעיניו. הוא ניסה נואשות להדוף את המחשבות, אבל הן רדפו אותו. לא היה מנוס מהם.

השעה הייתה קרובה לחצות כשהוא באמת התחיל להסתחרר. המחשבות על גסיסה של משפחתו הקפיאו אותו באימה. התקף פאניקה הותיר אותו מתייפח על הרצפה.

וויל מצא את עצמו בוהה במגש מכשירי הניתוח החדים, מנסה לאלף את הפחד השואג שבעצמו. הוא  הושיט את ידו, הרים אזמל, וסובב אותו בהיסח הדעת.

אוסטין וקיילה מתים, אפולו איתם. (ה.מ: הם לא.)

כל המשפחה שלו נעלמה.

למה הוא פשוט לא ויתר? הוא יכול לסיים את זה ולהצטרף אליהם ו--

הסכין נחתה על המגש בחבטה. רועד, ויל התרחק משולחן הניתוחים, מבועת לכל דבר, סיבה חדשה.

הו, אלים. הוא לא יכול היה לסמוך על עצמו. לא כשהמחשבות האלה היו בראשו וחפצים חדים היו כל כך קרובים.

לבבו דופק, הוא תפס פיסת נייר וכתב ארבע מילים עליו. ואז הוא מיהר לבית הגדול.

☀️☀️☀️

ניקו די אנג'לו עמד על המרפסת של הבית הגדול, בתקווה לדבר עם מדריך. הוא ידע שזה מאוחר, אבל זה היה חשוב. הוא ראה משהו בזווית העין והסתובב, ממצמץ.