His girl [1]

רוז (4)

הטלפון שלי צלצל באחת עשרה בלילה, בדיוק אחרי שיצאתי מהמקלחת, בדקתי מי זה, אבל זה לא היה מזוהה.
עניתי. "מי זה?" שאלתי.
"רוז? זה ג'יימס, אני-" ניתקתי.
ג'יימס הוא האח הגדול שלי, יש בנינו הפרש של שלוש שנים, והוא עזב את הבית שהייתי הכי צריכה אותו, למרות שהוא הבטיח שלא.
באותו יום שהוא עזב, לא היה כבר מי שיגן עליי, ואבא התחיל להרביץ לי יותר ויותר.
היו לי כל כך הרבה פעמים שדיממתי שזה כבר מפחיד.
באחת מהפעמים איבדתי כל כך הרבה זמן, שהייתי חייבת להגיע לבית חולים.
לא יכולתי להגיד כלום על מה שקורה לי, אם מישהו היה יודע, היו מתחילים להיות לי בעיות, אבא היה כועס עליי, הוא היה רוצח אותי. ואם הוא לא היה מספיק לרצוח אותי, הייתי צריכה לעבור לגור עם אח שלי. אני לא רציתי לגור עם אח שלי.
חירטתי לרופאים משהו, ובמזל הם האמינו..
ואז התחלתי להתנדב בבית יתומים.
ליז, האחראית בבית יתומים, הרשתה לי לעבור לכאן אחרי שסיפרתי לה את הסיפור הזה.
"היא דואגת לי, היא תמיד דאגה, הרבה יותר ממה שג'יימס ואבא עשו.. לפעמים זה מרגיש שהיא אמא שלי, מי שאחראי עליי. ולא הם.

הטלפון שלי צלצל פעם נוספת לאחר כמה דקות.
נאנחתי ועניתי. "תעזוב אותי, ג'יימס!" נהמתי. "אני לא בטוח מי זה ג'יימס, רוז. אבל.. למי להרביץ?" דומיניק שאל.
חייכתי לעצמי.
הוא כל כך חמוד.
"זה אח שלי.. הוא.. מעצבן," הוא גיחך. "כן.. אני מבין אותך,"
"מיה?"
"לאונרדו," אמר. "מה? יש לכם עוד אח?"
"כן," הורדתי את המגבת ונשכתי את שפתיי שהסתכלתי על עצמי במראה.
כל כך מכוערת.
"ממתי?" התעלמתי מהמחשבות הרעות שרצות במוחי.
"אנחנו תאומים," אמר. "אני גדול ממנו בשתיים עשרה דקות, אבל זה לא באמת משנה.. תמיד היה לנו קשר טוב, ואז הגענו לגיל שמונה עשרה, אני הפכתי לקאפו והוא היה אמור להיות הקונסיליירי שלי. הוא עזב. הוא השאיר פתק בחדר שלו שאומר שהוא לא מסוגל לחיות במאפיה יותר, חשבנו שזה בדיחה בהתחלה או שחטפו אותו, אבל מסתבר שלא.. חיפשנו אותו במשך חודשים, אבל לאונרדו היה איד המחשבים הכי טוב שלנו, הוא יודע להסתיר את עצמו טוב כל כך שהבנו שאין לנו סיכוי."
"אה.. אני מצטערת,"
"זה בסדר, זו לא אשמתך, רוז." אני אוהבת את איך שהשם שלי מתגלגל על לשונו.
יש לו מבטא עדין ואיטלקי.. מבטא שגורם לתחתונים שלי להירטב בטירוף.
"מתי אלה חוזרת מהבית חולים?" הוא שאל.
בלעתי את רוקי והתחלתי להתלבש.
"אמ.. נראה לי שמשחררים אותה מחר," אמרתי. "טוב.." מלמל.
"היה בחדר שלי קליפס מרובע ולבן, זה שלך?"
"מה?" שאלתי בבלבול.
הייתי בחדר שלו מוקדם יותר היום, שהבאתי דברים לאלה.
ידעתי שזה החדר שלו, אבל.. אבל הייתי חייבת להיכנס פנימה, רציתי לראות את החדר שלו.
זה יהיה שקר אם אגיד שלא פתחתי אל המגירות ונכנסתי למקלחת ולחדר הארונות שלו.
החדר שלו היה צבוע בצבעי שחור.
בשידה שליד המיטה שלו, היה ספר, סכין, אקדח ושרשרת.
עכשיו שאני חושבת על זה, היה רק חצי שרשרת.. זאת אומרת, זה היה נראה כאילו מישהו חתך את השרשרת לחצי -כולל את התליון.
במקלחת, מתחת לכיור, הייתה מגירה ענקית שמלאה בקונדומים.
על השיש היה בשמים, מברשת שיניים, משחה וסבון, חוץ מזה כלום, המקלחת הייתה נקייה בטירוף בהתחשב שזו מקלחת של גבר.
הבגדים שבחדר הארונות היו גבריים, היו שם חליפות, אבל גם בגדים פשוטים, ג'ינסים וטי-שירטים.
"רוז? את איתי?"
"אה.. סליחה, שקעתי במחשבות,"
"הקליפס שלך, נכון? זאת אומרת, את האישה היחידה שהייתה בחדר שלי בזמן האחרון שהוא לא מיה, והיא לא משתמשת בקליפסים."
"כן, זה שלי.. תגיד למיה שתביא לי את זה מחר."
"לא.. אני בדרך לאחד מהמועדונים שלי, אני אביא לך את זה."
"טוב.." מלמלתי. "אז אני מניחה שנתראה."
"כן," הוא ענה וניתק.