His girl [1]

רוז (27)

חזרנו לבית שלי.
"את בטוחה שאת רוצה להיות כאן ולא אצלי?"
"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב.. מה אם האיש הזה יחזור ועוד פעם יחשוב שאני זו מיה?"
"אני אשים לך שומר ראש," אמר וליטף את חץ. "חץ יוכל לבוא איתי?" שאלתי ובחנתי אותו.
הוא צחק.
"אם הוא לא ינסה להרוג אותי, אז כן."
"דווקא נראה שעכשיו אתם מסתדרים טוב ביחד, הוא מתחיל לחבב אותך." חייכתי והוא ליטף את הלחי שלי. "אני באמת חושב שכדאי שתחזרי, אני לא אשרוד בלעדייך.." גיחכתי וקמתי מהספה.
"אני אבוא, אבל-" הוא הצמיד את שפתינו.
פישק את שפתיי בעזרת לשונו והכניס את לשונו אל פי.
שיחק עם הלשון שלי והתגרה בה.
גרם לאיברי להירטב ולפעום בחוזקה.
גנחתי והוא הרים אותי עליו - רגליי עוטפות את מותניו.
הוא נישק את צווארי.
"אני צריכה.. צריכה ל-" הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום כראוי.
התחלתי לרעוד והזכרונות מאותו יום צפו בחזרה.
אנסו אותי.. הוא רצה לאנוס את מיה ואנס אותי, דקר אותי..
דמעות זלגו מעיניי. "היי, ילדה, זה בסדר.."
"כואב לי," לחשתי בקושי.
"זה בסדר, ילדה שלי." הוא חייך וחיבק אותי.
"הוא אידיוט ואנס מזדיין, אני שומר עלייך." הוא התיישב על הרצפה, צמוד לספה, שאני יושבת עליו.
הוא נישק את ראשי ועטף אותי בזרועותיו.
"תנשמי," לחש. "אני איתך."

נכנסנו לבית שלו וויקו קפץ עליי.
צחקתי והרמתי אותו. "התגעגעתי אלייך!" הוא עטף את צווארי בזרועותיו הקטנות ונישק את הלחי שלי.
"גם אני התגעגעתי אליך, ויקו.." אמרתי והורדתי אותו לרצפה.
הסתובבתי אל דומיניק.
"אמרת שאף אחד מהילדים לא יהיה כאן,"
"הם לא אמורים להיות כאן." הוא אמר בשיניים חשוקות.
הוא התקדם למיה שחייכה את החיוך הקורן שלה ותפס את ידיה.
"למה הם כאן?!" שאל אותה בזעם. "לא היה להם איפה להיות, חתיכת אידיוט. תעזוב אותי."
"לא היה להם איפה להיות?! אני קניתי להם מבנה ענקי. יש שם מקום לכולם והכל מרוהט, למה הם כאן?" הוא הרים את גבותיו, חיכה שהיא תענה לו. "אני.. אם אני אהיה שם איתם ולא תהיה אבטחה.. זאת אומרת, מה יקרה אם מישהו יעשה את זה עוד פעם?"
"מיה," הוא נאנח והעביר את ידו בשיערו. "זה לא עומד לקרות עוד פעם.." הוא אמר.
"תדאגי שאף אחד לא יכנס לחדר שלי."
"בסדר, דום.." היא מלמלה.
עלינו למעלה וריס ואלה היו שם, התמזמזו על המיטה של דומיניק.
אלה עירומה לגמרי וריס עם בוקסר.
הסתובבתי אל דומיניק והרגשתי שאני מסמיקה.
הוא נאנח וגלגל את עיניו.
"טוב, אתם כבר מתחילים להגזים." הוא אמר ומשך אותם מהמיטה שלו.
"תתלבשי, אלה." הוא פקד. "ותחליפו לי מצעים."
"יש לך איזה חמש מאות עובדות, למה אני צריך להחליף מצעים?" ריס שאל. "כי אתה זה שזיינת את חברה שלך על המיטה שלי, בידיעה שיש חדרים אחרים שאתם יכולים לעשות את.. מה שלא עשיתם שם." ריס הידק את לסתו ובחנתי את אלה היא כבר הייתה לבושה.
"אל תתווכח איתו," היא אמרה. "זה באמת לא בסדר לעשות את זה.."

"זו הפעם השנייה שהם עשו את זה," הוא אמר.
"אני שונא שהם כאן.."
"זה לא כזה נורא, דום.. הם נערים," הוא נישק אותי וליטף את בטני.
"נערים מטומטמים," לחש.
הוא השכיב אותי על המיטה ונישק את בטני.
"אם הם יתנהגו כמוהם, זה יהיה נורא.."
"זה יהיה נורא, הם הילדים שלך." הוא הרים את מבטו אליי ובחן אותי.
"מה?"
"אתה לא זוכר שסיפרת לי על השטויות שעשית שהיית קטן?"
"הייתי בן שש עשרה."
"אתה זיינת את הבת של האויבים של אבא שלך על המיטה שלו." הוא גיחך והעביר את ידו בשיערו.
"הוא הרביץ לאמא שלי."
"יכולת פשוט להחזיר לו."
"ושיאנוס את אמא שלי מולי? אין מצב, רוז."
"הו.. אני לא.. סליחה," הוא התרומם ונישק אותי.
העביר את שיערי אל מאחוריי אוזני ובחן אותי בעיניו החומות והגדולות.
רוב האנשים שיסתכלו על עיניו יחשבו שהוא רוצח, פושע.. שהוא בן אדם רע.
אבל שאני מסתכלת על עיניו, אני רואה את האיש היחיד שגורם לי להרגיש מאושרת, האיש היחיד שגורם לי להרגיש יפה.
"אני-"
"אתם באים לאכול?" מיה שאלה מהכניסה לחדר ובחנה אותנו.
"כן. מה יש?"
"הכנתי פסטה," היא אמרה.
"מיה!" לארה צעקה וחיבקה לה את הרגל. "קולטון אמר שהוא ירביץ לי," היא אמרה.
לארה היא אחת מהילדות הקטנות בבית אומנה.
היא בת שלוש וחודש.
היא הגיעה לכאן בגלל שההורים שלה היו מתעללים בה ובאח שלה – לנדון, שגם הוא נמצא כאן.
היא הייתה בת שנתיים שהם הגיעו לכאן והוא בן חמש.
"לארה, בואי לכאן," דומיניק אמר.
היא התקדמה אליו והוא הרים אותה עליו.
"הוא אידיוט, לארה." הוא נישק את הלחי שלה והיא חייכה אליו. "ועכשיו אנחנו הולכים לטפל בו."
הוא יצא איתה החוצה וחייך אליי.
הלכתי אל מיה וחייכתי. "הוא יהיה אבא טוב," אמרתי.
"כן.. אבל הוא אח מניאק." גיחכתי. "כן.. נראה ככה,"

—

ירדתי למטה אחרי שחלמתי על השריפה והאונס.
מילאתי לי מים ולגמתי מהם.
"הכל בסדר?" שאל איידן ובחן אותי בדאגה.
"כן.. אני בסדר, איידן.." ניגבתי את הדמעות שלי. "כן, אני בסדר.."
"רוז." הוא הזהיר. "אני בסדר, איידן, באמת."
"את בוכה."
"אני לא בוכה." אמרתי ועוד דמעה זלגה מעיני. "רוז," הוא נאנח וחיבק אותי.
"מה קרה?"
"חלמתי חלום רע," הוא נישק את ראשי.
"זה בסדר,"
"איפה.. איפה דומיניק?" שאלתי ובחנתי אותו. "הוא הלך לאחד המועדונים ביחד עם לאונרדו, הם צריכים לעבוד על משהו." הנהנתי. "וג'יימס?"
"הוא בחדר שלו, נראה לי שהוא ישן.."
"אה.. בסדר," הוא ליטף את הלחי שלי ובחן אותי. "אני חושב שכדאי שתלכי לישון, רוז.. את נראית עייפה."
"אני מפחדת ללכת לישון לבד,"
הוא נאנח וליקק את שפתיו.
"יש לי דברים לעבוד עליהם, אבל אני יכולה לעבוד מלמעלה. את רוצה שאני אהיה איתך שם?"
"כן, בבקשה." הוא חייך.
"תעלי ותנסי לישון, אני עוד שתי דקות בא."
"תודה, איידן." נישקתי את הלחי שלו והוא חייך אליי.

התעוררתי כשדומיניק עוטף אותי בזרועותיו ומדביק נשיקות רטובות וחמות לצווארי.
"בוקר טוב, רוז."
"בוקר טוב, דום." אמרתי בחזרה.
הסתובבתי ונשקתי לשפתיו.
"קניתי לך דובדבנים," הוא לחש וחייכתי אליו. "תודה,"
הוא הרים אותי על ידיו ונישק את מצחי.
"תתחתני איתי." הוא אמר.
בחנתי אותו בבלבול.
"מה?"
"תתחתני איתי."
"באמת?" שאלתי בהפתעה. "כן. אני מתכוון לזה, אני רוצה שתתחתני איתי."
"אני גם רוצה להתחתן איתך, דומיניק. ממש רוצה להתחתן איתך." נישקתי אותו.
"טוב, אני הולך להתאמן.. את תהיי בסדר, נכון?"
"כן.. אני אהיה בסדר," הוא נישק את הלחי שלי וחייך.
"אני אוהב אותך."

התיישבתי בשולחן בין מיה ללאונרדו ושמתי לי סלט ירקות בצלחת ואת הלחם הפרוש שעל השולחן.
"הכל בסדר?" שאלתי.
כולם כל כך שקטים.
ג'יימס נעץ בי את מבטו ובחן אותי. "רבתם?" שאלתי והם לא ענו.
בלעתי את רוקי.
"אני הולכת להביא לי.. להביא לי דובדבנים,"
קמתי מהשולחן והלכתי למטבח.
לאו בא אחריי.
"אתה מתכוון לספר לי מה קרה?" שאלתי. "הם כועסים אחד על השני,"
"מה? למה?"
"שחזרנו אתמול מהמועדון, אני ודומיניק רבנו עם מיה כי היא התמזמזה עם השומר שלה, איידן עצבני על ג'יימס בגלל שהוא לא עשה משהו שהוא אמר לו ואיידן הוא הקאפו שלו.. כולם כועסים ולא מוכנים לדבר אחד עם השני,"
"לפעמים אני חושבת שלהתאהב בגבר מהמאפיה היה הדבר הכי טיפשי שעשיתי,"
"ואז?"
"ואז הבנתי שהדבר הכי טיפשי שעשיתי היה לפגוש את אחותו," הוא גיחך. "האמת שאני שמח שאת כאן,"
"כן?"
"כן.. את החברה הכי טובה שלי,"
"באמת?" הוא הנהן וליקק את שפתיו.
חייכתי וחיבקתי אותו.
"בזכותך אני כאן."
"איך? אני אפילו לא הייתי קרובה לשם שהוציאו אותך משם."
"אבל את זו שהיית שם כשאח שלך התקשר, את זו שענית לו." הוא התקדם אליי וגרם לי להסתכל אליו למעלה.
"תודה, רוז.. פאק, אני לא יכול להסביר לך כמה אני מודה לך על זה שענית לו."
"האמת שאח שלך הכריח אותי," לחשתי. "יכולת להתנגד."
"למה אתה עושה את זה?" שאלתי ובחנתי אותו.
"עושה מה, רוז?"
"אני לא יודעת.. כאילו אתה מנסה לעודד אותי,"
"אני באמת מנסה לעודד אותך, את נראית עצובה ולא נראה לי שאת מודעת לזה שאת הדבר השני הכי טוב שקרה לי בחיים." בחנתי אותו. "מה הדבר הראשון?"
"סקרלט." הוא נשך את שפתיו. "אתה מתגעגעת אליה, הא?"
"יותר משאני התגעגעתי לכל אחד בחיים שלי."