His girl [1]

דומיניק (3)

"אדוני?" אחד מהחיילים נכנס למפקדה. "כן?" שאלתי והרמתי את מבטי אליו.
הורדתי את המשקפיים מעיניי ובחנתי אותו.
"קרה משהו, נולאן?" שאלתי ובחנתי אותו. "יכול להיות שבטעות שחררתי את מסימו." הידקתי את לסתי בזעם.
מסימו הוא האויב הכי גדול שלנו, הוא אנס את מיה שהייתה בת חמש עשרה.
חטף, אנס והתעלל.
אני שונא אותו, גם איידן ומיה, זאת אומרת, איך אפשר לאהוב מישהו שאנס אותך.
"איך?!" נהמתי וקמתי מהשולחן בזעם.
"אני חשבתי שזה תא של מישהו אחר, מישהו שאיידן אמר לי לשחרר.. אני פתחתי את התא הלא נכון והוא ברח. אני מצטער, אדוני." הסתובבתי ויריתי לו ביד.
הוא נהם בכאב.
"תחשוב לפני שאתה עושה דברים, חוץ מזה, אם אגלה ששיקרת לי, אתה תמות." הוא בלע את רוקו והנהן.
ירדתי למטה עם אקדח שלוף ומוטען.
התא של מסימו היה סגור.
התכוונתי לפתוח אותו אבל הרגשתי אקדח שנצמד לעורף שלי.
גיחכתי.
"תירה." נהמתי. "קדימה, אני מחכה," הסתובבתי ולקחתי ממנו את האקדח.
יריתי לו בבטן ולקחתי אותו לתא שלנו.
"אידיוט.." מלמלתי.
עליתי למעלה, אל נולאן, וכיוונתי אליו את האקדח שלי.
"תכננת את זה איתו או שסתם הייתה לו תכנית?" הוא שתק.
"טוב, אם לא תענה, אני אקח את זה ככן." הוא המשיך לא להגיב. התכוונתי לירות, אבל אז שמעתי צווחה מהצד השני של החדר.
הסתכלתי על החייל שלי, שתופס את מיה ומצמיד סכין לצווארה.
"תעזוב את אח שלי." נהם.
"בסדר, אבל תוריד ממנה את הסכין." הוא הנהן. "אל תעשה-" נולאן התכוון לצעוק אבל אח שלו כבר הוריד את הסכין ויריתי לו בראש, מיד לאחר מכן לנולאן.
מיה רצה אליי וחיבקתי ונשקתי לראשה.
"זה בסדר," לחשתי לה. "מה את עושה כאן?" שאלתי שהיא בחנה אותי.
"אמ.. אני.. קרה משהו לאלה, והיא בבית חולים כאן ובאתי בשביל להביא לה כמה דברים,"
"מה קרה לה?" שאלתי ובחנתי את מיה. "קולטון גילה שהיא וריס ביחד, והוא וריס התחילו להרביץ אחד לשני והיא ניסתה להפריד ביניהם, רק שבמקום לעשות את זה, היא חטפה מכות לבטן ולגב שגרמו לה לירוק דם.. היא גם איבדה את ההכרה, אז הבאנו אותה לכאן. קשה לה לנשום, אז.. אתה יודע," היא משכה בכתפיה ועלתה למעלה בשביל לקחת כמה דברים.
עכשיו הבנתי שזו הזדמנות נהדרת לפגוש את רוז.
לא ראיתי אותה כבר שבוע, מאז שהאבא המזיין שלה הגיע לבית יתומים וניסה לחנוק אותה.
מזל שהגעתי לשם בזמן.
העיניים שלה היו פעורות, היא פחדה כל כך.. אני לא בטוח שהיא הבינה מה היא עשתה לי שהיא התחככה בי.
הלכתי משם רק בשביל שאחזור הביתה ואוכל לעשות ביד שאחשוב עליה, לא חשבתי שלא אראה אותה כל כך הרבה זמן.
"אני אסיע אותך." אמרתי שהיא ירדה בחזרה למטה.
"אה.. תודה," מלמלה.

הגענו לבית חולים ועלינו לחדר שבו אלה נמצאת.
הבלונדינית הגובה עם העיניים הכחולות שיכולה לכבוש לב של כל גבר.. זאת אומרת, ריס וקולטון רבו עליה כמו חיות..
"איך את מרגישה?" שאלתי שנכנסנו לחדר שלה. "יותר טוב," לחשה בקושי וחייכתי אליה. "לא ראיתי אותך הרבה זמן.. היית צריך לבוא לבקר," לחשה.
רוז נעצה בי מבט מהצד השני של החדר והרמתי את מבטי אליה.
היא הסיטה את מבטה במהירות והסמיקה.
פאק, ילדה שלי..
בחנתי את קולטון וריס, שנעצו זה בזה מבטי רצח.
"בנים." נהמתי וגרמתי להם להרים את מבטיהם אליי. "צאו החוצה, תחכו לי שם." הם הנהנו ויצאו.
הם יודעים שאסור להם לזלזל או להתנגד לי.
דין, שעמד בצד של החדר ונעץ מבטים במיה העביר את מבטו אליי.
"מי עם שאר הילדים?"
"קלואי ובל," רוז ענתה לי.
נעצתי בה מבט והיא השפילה את מבטה לרגליה.
מיה בחנה אותי ואז אותה וכיווצה את גבותיה.
את לא צריכה להבין הכל, מיה..
יצאתי החוצה.
"מה נדפק איתכם?!" שאלתי את ריס וקולטון. "הוא בוגד." קולטון נהם. "הוא החבר הכי טוב שלך.. אתם פגעתם באישה שאתם אוהבים! זה בכלל נשמע לכם הגיוני? איך אתם מסוגלים?!"
"זו לא אשמתי," ריס לחש והעביר את ידו בשיערו. "אז אשמת מי זה?"
"אני לא יודע," נאנח. "אני לא התכוונתי לפגוע בה."
"גם אני לא." קולטון אמר.
"יופי, אז אתם מסכימים."
"הוא עדיין בוגד. הוא ידע שאני.. פאק! איך יכולת?!" זעם קולטון ובחן אותו בחומרה.
"אתה בן זונה. זו לא אשמתי שהיא אוהבת אותי ולא אותך." ריס נהם.
תפסתי את קולטון והרחקתי אותו.
"ריס, לך לאלה." נהמתי.
הוא קם במהירות על רגליו והלך לחדר שלה. "הוא אוהב אותה, קולטון. ואני די בטוח שאתה לא אוהב אותה, אני חושב שאתה אוהב מישהי אחרת, מישהי שהיא בת שלוש עשרה וחודשיים אבל אתה יודע שאסור לך לאהוב אותה, ובגלל זה אתה עצבני." הוא ליקק את שפתיו. "אני לא דלוק על קים, אם לזה אתה מתכוון. היא הרבה יותר מדי קטנה בשבילי." הוא השתחרר מאחיזתי.
"היא לא קטנה מדי בשבילך, היא קטנה בכללי. אבל שהיא תגדל קצת, זה יהיה בסדר. הבחורה שאני רוצה עכשיו, קטנה ממני בכמעט עשר שנים."
"אני, לעומתך, לא פדופיל." נהם וחייכתי אליו.
"לך תעשה סיבוב, תחזור עוד מעט." הוא הנהן.

נכנסתי לחדר של אלה ונעמדתי ליד רוז ומיה.
נעצתי מבט זועם בדין שנועץ מבטים בחזה של מיה.
נישקתי את הלחי של מיה ולחשתי לאוזנה, "תגידי לחבר האידיוט שלך, שיפסיק להסתכל עלייך כאילו את איזו זונה." היא נעצה בדין מבט. "אני לא יכולה, דום.." לחשה.
"טוב.." מלמלתי והתקרבתי אל דין. תפסתי אותו מצווארו. "תקשיב לי טוב, חתיכת מזדיין, אם תמשיך לנעוץ מבטים בחזה של אחות שלי, אני אעקור את העיניים שלף מהמקום. ברור?!"
"כן, מר לומברדי," הנהנתי ושמתי לב שרוז נעצה בי מבט מפוחד.
היא מפחדת שאבא שלה עושה את זה לה, היא בטוח מפחדת ממני עכשיו.
נאנחתי והעברתי את ידיי בשיערי.
"אני.. אני צריכה ללכת רגע," רוז לחשה.
נעצתי בה מבט שהיא עזבה את החדר.
"אל תלך אחריה, היא מפחדת." דין אמר. "לא." נהמתי. "לא ממש אכפת לי מדעתך המזוינת."

"רוז חכי," אמרתי ותפסתי את ידה. "אני לא התכוונתי לעשות את זה מולך, הוא פשוט עצבן אותי.."
"ואם אני אעצבן אותך? תעשה את זה גם לי?"
"אני לא מרביץ לבנות, רוז.. חוץ מזה, אני מרביץ רק לאנשים שעושים דברים רעים לאנשים שקרובים אליי."
"אני לא קרובה אליך," לחשה ובחנה אותי. "אתה לא מכיר אותי כמעט."
"אני יודע עלייך דברים שהרבה לא יודעים." נהמתי בזעם. "אתה יודע עליי דבר אחד שהרבה לא יודעים, וזה לא כי רציתי לספר לך. אתה זה שהופעת בבית יתומים והתחלת לתשאל אותי!" התקיים בנינו קרב מבטים במשך כמה זמן.
היא ליקקה את שפתיה.
"אני לא יודעת מה הקטע שלך, דומיניק, אבל אתה מתחיל לעלות לי על העצבים. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני,"
"שתפסיקי לפחד!" צעקתי והיא התכווצה. "אני מבין שאבא שלך הוא אידיוט מזדיין והוא הכאיב לך, אבל אני לא כזה."
"לפי מה שראיתי אתה בדיוק כזה.." היא לחשה והשתחררה מאחיזתי. "וכן, אתה מפחיד אותי עכשיו, אז בבקשה, תעזוב אותי."

-

העפתי אגרוף נוסף לשק איגרוף ואז עוד אחד ואיידן תפס את השק איגרוף ועצר אותי מלהמשיך.
"מה יש לך?" הוא שאל.
"כלום." נהמתי.
אני עצבני כל כך על מה שקרה אתמול עם רוז.
"אני לא אוהב שאתה עצבני, דום, מה קרה?"
"תעזוב אותי, איידן." זרקתי את הכפפות, לקחתי את החולצה שלי ויצאתי מהזירות.
נתקעתי במישהי, מישהי שהיא לא מיה ויש לה ריח מושלם של דובדבן.
הורדתי את מבטי אל רוז ובחנתי אותה.
"מה את עושה כאן?" שאלתי בבלבול. "רק.. מיה רצתה שאביא לאלה כמה דברים ו..וצעקתי עליך אתמול למרות שלא עשית שום דבר לא בסדר, וזה קצת.. רק רציתי להגיד שאני מצטערת."
"זה בסדר." אמרתי למרות שזה לגמרי לא.
היא שיגעה לי את המוח, לא הפסיקה לצאת מהראש לי.
לא העובדה שהיא פחדה ורצתה שאעזוב אותה.
לא העובדה שהשפתיים שלה היו נראות כל כך טוב שצעקה, גדולות, תפוחות ואדומות, כמו עכשיו.
אני רוצה לנשק אותה.. לא, אני זקוק לנשק אותה.
"את צריכה שאקח אותך לבית חולים?"
"לא, המכונית שלי כאן, אבל תודה.. רק רציתי להגיד שאני מצטערת," היא בהתה בחזה שלי, שחשוף לגמרי בגלל שאני בלי חולצה.
היא נשכה את שפתיה.
"הבנים בסדר? הם השלימו?" שאלתי ובחנתי אותה.
כל דבר שישאיר אותה ואת ריח הדובדבן המתקתק שלה רק לעוד קצת.
"כן, אני לא יודעת מה אמרת לקולטון, אבל.. אני לא יודעת, הוא פשוט נירגע," הנהנתי.
"לו ולקים.. יש להם קשר טוב?"
"הוא כל היום מציק לה," היא גיחכה. "אם אתה מגדיר את זה כקשר טוב, אז כן. טוב, דום.. אני חייבת ללכת,"
"ביי, ילדה,"
"ביי." היא אמרה ויצאה.