His girl [1]

דומיניק (21)

"היא שונאת אותך." מיה אמרה והתיישבה במפקדה, היא בלי השומר שלה, אבל רק בגלל שאמרתי לו שזה בסדר שהיא תהיה במפקדה בלעדיו. "היא בכתה לי עכשיו שעתיים, ועבר חודש, דום."
"היא באמת בבית שלה?" שאלתי אותה. "כן, דום.. היא בבית שלה ולא מפסיקה לבכות בגלל שבגדת בה."
"אני לא בגדתי בה."
"כן? לתת למישהי אחרת לרדת לך זה לא לבגוד בה?"
ג'יימס ממשיך לנעוץ בי מבט זועם.
נאנחתי והעברתי את ידי בשיערי.
אני לא בגדתי בה, אף פעם לא בגדתי בה.
קיילי נכנסה למפקדה שלי.
היא הייתה נראית שיכורה לגמרי.
ניסיתי לעזור לה, אבל היא ירדה על הברכיים והורידה לי את המכנס.
ואז רוז נכנסה לשם.
הסתכלה עלינו והדמעות נצצו בעיניה.
היא קפאה בהתחלה, וגם אני..
אבל אז שהתאפסתי על עצמי הבנתי כמה רע זה נראה.
אני אף פעם לא הייתי נותן לאף אחת לרדת לי חוץ מלאישה הזאת - לילדה שלי.
לאישה היחידה שאני אוהב.
"היא לא ירדה לי, מיה. היא ניסתה, היא לא עשתה את זה."
"אבל לא התנגדת לה."
"אני כן!" צעקתי בזעם.
"זה לא משנה," אמרה. "היא פגועה ממך.. ממש פגועה, דום. אני אף פעם לא ראיתי אותה ככה."
"היא בסדר שם?"
"היא לא אוהבת את המקום, אבל היא ניקתה שם וסידרה.. הבית נראה מושלם, אבל יש עדיין זיכרונות משם." הנהנתי וליקקתי את שפתיי.
היא שלי, האישה שהכי חשובה לי בכל העולם המזוין.
אם היא תרצה או לא, אני אחזיר אותה אליי.

-

דפקתי על הדלת בבית של רוז.
"רגע," היא אמרה.
יכולתי לשמוע נביחות של כלב.
מה לעזאזל קורה כאן?
היא פתחה את הדלת בחנה אותי וניסתה לטרוק את הדלת, אבל שמתי את הרגל כך שהדלת לא נסגרה.
"לך מכאן." פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. "תסתכלי עליי, ילדה,"
"לך מכאן!" צעקה.
הכלב התנפל עליי והתחיל לנשוך את המכנס שלי.
הוא שחור עם כתם חום בעין.
נראה שהוא מהסוג פיטבול, אבל אני לא בטוח.
"רוז," אמרתי. "תעזרי לי."
"האמת שאני די נהנית מההצגה הזאת," היא אמרה וחייכה.
"ממתי יש לך כלב?"
"אימצתי," היא משכה בכתפיה.
היא הסתכלה עמוק לתוך עיניי ויכולתי לראות את עיניה מתמלאות בדמעות.
"לך מכאן, דומיניק.."
"רוז, את יכולה להקשיב רגע, בבקשה?"
"לא. לך מכאן." אמרה. "רו-"
"לך מכאן, דום.. אני לא רוצה לראות אותך," הנהנתי.
היא התקרבה אליי וחיבקה אותי.
"אני באמת אהבתי אותך, דום." נישקתי את ראשה והסנפתי את ריח הדובדבן שלה.
אני אוהב אותך, ילדה שלי..
הייתי אומר לה את זה, אבל היא כבר התרחקה ממני וניגבה את הדמעות שלה מעיניה.
"פשוט לך, דום.. אני לא רוצה לבכות עוד פעם, במיוחד לא לידך." הנהנתי והסתובבתי.
"חץ, בוא." היא אמרה לפיטבול השחור והוא בא אחריה בציות.
"דומיניק?"
"כן, רוז?" שאלתי והסתובבתי בציפייה.
אולי היא תסכים לדבר איתי, להקשיב לי מספר לה את מה שבאמת קרה.
"אתה אי פעם באמת אהבת אותי?"
"כן, רוז. אהבתי אותך יותר ממה שאהבתי כל אחת בעולם." היא הנהנה ובחנה אותי בזמן שיצאתי מהבית שלה.
הבית באמת מסודר ונקי יותר ממה שהוא היה שאני ראיתי אותו.
הספות לבנות, הבית מסויד וחוץ מהשקע שיש ליד המדרגות אין עוד דברים שנשארו שם שהזכירו את המקום, לפחות לא בחלק שאני ראיתי.
נכנסתי ללמבורגיני והעברתי את ידי בשיערי.