His girl [1]

דומיניק (25)

"מיה?" שאלתי שעניתי לטלפון. "הכל בסדר?"
"הבית יתומים עולה באש, דום! אני צריכה.. אני צריכה שתבוא לכאן. אני מנסה להשתלט כאן על כולם אבל אני לא.. אני לא יכולה.." האצתי את הרכב וסובבתי את ההגה.
"אני בא." אמרתי ונסעתי לשם.
שהגעתי יצאתי מהרכב והתקרבתי אל מיה.
הילדים עמדו שם עם דמעות בעיניהם.
"אני.. אני מפחדת, דום," מיה לחשה וחיבקה אותי. "יש אנשים בפנים?"
"אני לא.. אני לא יודעת,"
"איפה רוז?" אלה שאלה את מיה. "רוז? מה היא עושה כאן?"
"אני.. אני אמרתי לה ש..שזה-"
"זה לא משנה! היא שם!" אלה צרחה.
בחנתי את הבית שעולה בלהבות.
"אני נכנס לשם." אמרתי.
"לא.. תחכה-"
"אני לא שאלתי, מיה! אני נכנס לשם! היא לא יכולה למות לי!"
רצתי פנימה.
לא היה לי אכפת מכלום, לא מהלהבות, לא מזה שקשה לנשום שם, לא מזה שלא יכלו לראות משהו.
עניין אותי רק רוז ושהיא תהיה בטוחה.
אני הבטחתי שאשמור ואגן עליה ופגעתי בה יותר.
אני צריך לקיים את ההבטחה שלי.
לפחות לכפר על זה שלא הצלחתי לקיים את ההבטחה.
"רוז! רוז איפה את?!" צרחתי.
"דום.. דום בבקשה-" היא השתתקה. "רוז איפה את?!"
היא צרחה.
כאילו כואב לה ממש.
עקבתי אחרי הקול של הצרחה ונכנסתי לחדר שלה.
היה שם מישהו מעליה, ואני לא רואה טוב אבל נראה שהוא אונס אותה.
"דום, דום תעזור לי, בבקשה.."
היא שוכבת על הבטן, אבל שמה את ידיה מתחת, כנראה שבשביל להגן על התינוק שלנו.
הידקתי את לסתי והוצאתי את האקדח שלי.
בלי לחשוב הרבה יריתי בו שלוש פעמים.
היא הסתכלה עליי ופרצה בבכי.
"זה כואב," אמרה שהרמתי אותה עליי.
שמתי לב לכוויות על גופה ובלעתי את רוקי.
"אל תעצמי את העיניים שלך, ילדה,"
"כואב לי, דום.." היא בכתה. "מה הוא עשה?"
"הוא אנס אותי.."
"למה נכנסת לכאן בכלל?" שאלתי אותה. "אני.. אני חשבתי ש..שאתה כאן,"
"מה?" שאלתי בבלבול. "חשבתי שהייתי כאן, נכנסתי בשביל למצוא אותך.. ואז.. ואז האידיוט הזה מצא אותי, אני חושבת שהוא חשב שאני מיה.." הידקתי את לסתי.
היא השתעלה וליטפתי את שיערה.
"תנשמי, אנחנו עוד רגע בחוץ,"
"כואב לי,"
"זה בסדר, ילדה שלי." נישקתי את ראשה.
"נפלתי לאש.. אבל.. אבל אני בסדר," היא עצמה את עיניה. "דומיניק?" שאלה בשקט בזמן שאחד מהקירות התרסק על הרצפה.
רצתי מהר יותר ויצאתי מהבית יתומים שהוא התחיל לקרוס.
"אם.. אם משהו קרה לי.. תדע ש.. תדע שאני סולחת לך, שאני אוהבת אותך וש..שקיילי סיפרה לי מה.. מה באמת.." עיניה נעצמו. "לא! לא! תתעוררי, ילדה! תפקחי את העיניים שלך! את לא-" הרגשתי את עיניי נרטבות, משהו שלא קרה מאז.. שהייתי בן שלוש עשרה.
"תפקחי את עינייך, רוז! אם את תמותי לי עכשיו-"
"זה בסדר," מיה אמרה וחיבקה אותי.
"היא לא תמות, והפראמדיק יקח אותה, בסדר? הם יקחו אותה ויתנו לה את מה שהיא צר-"
"הוא אנס אותה." אמרתי. "הוא אנס אותה! אני הבטחתי שאשמור עליה!"
ורוניקה וויקו רצו וחיבקו אותי.
"אל תבכה, דוד דום.." הם נישקו את הלחי שלי.
הפראמדיק התחיל לבצע על רוז החייאה ואני בלעתי את רוקי.
"זה בגללי,"
"זה לא." מיה אמרה. "זה לא אשמתך, דומיניק."
"היא נכנסה לשם בגלל שהיא חשבה שאני שם! היא נאנסה בגללי!"
"היא לא. היא לא, דום." היא חיבקה אותי חזק יותר.