His girl [1]

רוז (26)

התעוררתי בבית חולים, בידיו של דומיניק.
ניסיתי לקום אבל לא יכולתי בגלל הצורה שהוא תפס אותי בה.
"דום," נאנחתי והסתובבתי בשביל להסתכל עליו.
הוא נראה טוב כל כך שהוא ישן.
קירבתי את ראשי לצווארו ונישקתי אותו שם פעם אחת, ואז עוד אחת.
"דומיניק, אני רוצה לקום, בבקשה.."
"לא, רוז.. אני אוהב שאת בידיים שלי. ככה אני יודע שאת מוגנת."
"אז קום ביחד איתי, דום.. אני חייבת להשתין," הוא נאנח והרים אותי עליו.
הוא התחיל ללכת לשירותים שאני בידיו ואז הוריד אותי ונישק אותי.
שפתיו ליטפו את שפתיי ולחשתי, "צא, דום, אני לא מתכוונת להשתין מולך." הוא גיחך ושפשף את הלסת שלו.
"את תצטרכי להתמודד עם זה כי אני לא עוזב אותך מעכשיו, עד פעם." נאנחתי. "נו, דום, תחכה בחוץ.." הוא גיחך פעם נוספת ונישק את הלחי שלי. "אני אוהב לנשק אותך."
"תנשק אותי אחרי זה! צא מכאן,"
"אני לא יוצא, אבל אני מוכן להסתובב." הנהנתי וחיכיתי שיעשה את זה, אבל הוא לא.
"אז תסתובב, חתיכת אידיוט." הוא הסתובב ובחנתי אותו בשביל לוודא שלא יסתובב בחזרה.
"דום?" קולה של מיה נשמע מבחוץ. "רוז?" קולה נשמע עוד פעם.
"צא אליה, דום.. אני אבוא עוד רגע."
"בטוח?" הוא שאל ובחן אותי בדאגה. "כן, קטן.. אני רק עושה פיפי, לא נכנסת למקום שעולה באש.." הוא צחק והנהן.
"בסדר, ילדה,"
הוא יצא החוצה וסגר את הדלת.
אלוהים, אני אוהבת את הצחוק שלו.

"דומיניק!" צעקתי ונכנסתי לבית היתומים שעולה בלהבות. "דום? דום אתה כאן?! דום, בבקשה תענה לי.."
"אין כאן אף אחד, מיה."
כיווצתי את מצחי בבלבול.
מיה?
האיש שאמר את זה תפס את ידי ולקח אותי לאחד החדרים.
בדרך נכוותה מהאש, זה כאב כל כך.. הדמעות עקצצו בעיניי.
"מ..ה.. מה אתה עושה כאן? מי-"
"תשתקי." האיש נהם. "מי אתה?! איפה דומיניק?!" שאלתי בזעם והדמעות החלו לזלוג מעיניי.
אני שונאת להראות חולשה מול אנשים שעושים לי רע.
הוא הרים את המכנס שלי וסובב אותי על הבטן.
שמתי את ידי מתחת לבטן, כך שהעוברים לא יפגעו, או לפחות יפגעו פחות..
"את יפה כל כך, מיה, כך כך יפה.." הוא העביר את אצבעותיו על צווארי ויבבתי.
הוא הזיז את התחתונים שלי והרגשתי אותו מתמקם בפתחי.
בכיתי בשקט.
הוא חדר לתוכי בפעם אחת, זה כאב כל כך.. צעקתי בחוזקה.
"דום! דום, תעזור לי! תעזור לי, בבקשה, דום.." הוא יצא ונכנס אליי עוד פעם.
צרחתי פעם נוספת.
אני לא רטובה בכלל, כואב בלי כל כך ואני מרגישה שהוא שורט אותי מבפנים.
זה מרגיש כאילו כל הקירות סוגרים עליי והאוויר לאט לאט נעלם.
קשה לי לנשום וכואב לי בטירוף.
אני צריכה שהוא יפסיק, זה כואב כל כך..
ניסיתי להתנגד אבל הוא תפס אותי וחדר לתוכי עוד פעם.
"אתה מכאיב לי!" צעקתי.
"דום! דום תעזור לי, בבקשה, דום.." האיש נהם בזעם ויכולתי לראות משהו חד בידו.
"תשתקי." הוא נהם. "אני-"
"פאק!" הוא נהם ודקר אותי פעמיים ביד.
כנראה כי ניסה להשתיק אותי, אבל זה לא עבד.. זעקתי בכאב והדם נזל מגופי ללא הפסקה.
"כואב לי," בכיתי. "תפסיק, בבקשה." התחננתי.
"רוז! רוז איפה את?!" שמעתי את דומיניק. "דום.. דום בבקשה-" השתתקתי כתגובה למבטו הזועם של האיש.
דום, אני צריכה אותך, תעזור לי, בבקשה..