His girl [1]

רוז (14)

"דום.." לחשתי.
אני מתגעגעת אליו, אני צריכה אותו.
"תתעורר, בבקשה, אני רוצה אותך." קירבתי את שפתיו לשלי והנחתי אותן על שלו, אבל לא נישקתי אותו.
"בבקשה, דומיניק,"
הוא פקח את עיניו וחייכתי.
יכולתי לראות שהאור מציק לו אז כיביתי אותו.
"סליחה, אתה צודק, האור חזק." חייכתי אליו. "אני-" הוא הצמיד את שפתינו לנשיקה עמוקה.
הוא טעים כל כך, ואלוהים, אני הייתי צריכה את זה כל כך.
"רגע," לחשתי וניתקתי את שפתינו. "אתה רק התעוררת."
בחנתי את עיניו החומות.
"אני צריך אותך, ילדה.." הוא משך אותי והושיב אותי על האגן שלו.
הרמתי את החולצה שלו מעט ונישקתי איפה שהתפרים.
"התגעגעתי אליך," לחשתי ודמעות זלגו מעיניי. "מה את בוכה? כמה זמן אני שוכב כאן?"
"יומיים,"
"אז למה את בוכה, לעזאזל?" הוא ניגב את הדמעות שלי.
"כי בזמן שאתה שכבת כאן, אני רצחתי את אבא שלי, הרגתי את דין.. אה, וחזרו לי הסיוטים על אבא." הוא נאנח והשכיב אותי לידו.
הוא נישק את צווארי.
"די," לחשתי.
"תירגעי, ילדה.. איפה לאונרדו, מיה ו-"
"הם נסעו הביתה, הם היו כאן עד לפני שעה.. פשוט החלטנו שאני אשאר איתך כאן, אני צריכה להתקשר אליהם, להגיד ש-"
"אל תתקשרי." אמר. "מה?"
"אל תתקשרי, ילדה, אני רוצה להיות איתך קצת לבד."
"אה.. בסדר," הסתובבתי ובחנתי אותו.
הוא חייך ונישק אותי.
"מי ירה בי?"
"האבא האידיוט שלי." לחשתי לו. "זה שרצחת?"
"כן.. ודין מת בגללי גם, זאת אומרת, הוא ניסה לאנוס אותי. אבל רק בגלל שאבא שלי הכריח אותו."
"כמו שהוא עשה ללאונרדו," הנהנתי והוא ליטף את הצוואר שלי.
"למה אתה עושה את זה?"
"מה?"
"למה אתה מלטף לי את הצוואר ככה?" הוא חייך ונישק את מצחי. "כי אני אוהב לעשות את זה," לחש. "אני אוהב את איך שאת מסתכלת עליי בצורה כזאת," בחנתי את עיניו. "איזו צורה?"
"העיניים היפות שלך, מסתכלות עליי בתמימות, כאילו את ילדה קטנה שלא יודעת כלום על החיים.." הוא הרים את ראשי וחיכך את שפתינו.
"את שלי, ילדה,"
"רק שלך." הוא נישק את הלסת שלי.
"כן," לחש לי. "אני מת לזיין אותך," חיבקתי את מותנו.
"אני צריכה לישון,"
"אז לכי לישון, ילדה.. אני איתך,"
"אני מפחדת.. מה אם יהיו לי סיוטים?"
"יהיה בסדר, ילדה שלי, תירגעי." הוא נישק את מצחי ועצמתי את עיניי.

התעוררתי אחרי שעה וכולם היו בחדר.
ואני מתכוונת כולם!
לאונרדו, מיה, ג'יימס, איידן, קים, קולטון, ריס ואלה.
"יכולתם לספר לי." מיה לחשה. "מיה.. אנחנו לא.."
"אתם כן. אתם ביחד, וכולם איכשהו יודעים על זה חוץ ממני. אתה שילמת לקים וקולטון בשביל שלא יספרו לי, איך אתה מסוגל להגיד ש.. עזוב, אני אצא.. אני לא מסוגלת לראות אותכם," הוא הצמיד אותי אליו ונישק את ראשי.
"זה בסדר," לחש וחיכך את שפתיו באוזני.
נשכתי את שפתיי ובחנתי את לאונרדו, שנראה מאוכזב.
קמתי מהמיטה, ליד דומיניק וגררתי את לאונרדו החוצה.
"הייתם צריכים לספר לה, רוז.. אני מבין אותה.."
"זה לא הוגן, אני התכוונתי לספר לה.. תפסיק להיראות כל כך מאוכזב,"
"אני באמת מאוכזב, רוז. אני ציפיתי שתספרו לה ושהיא לא תגלה לבד." השפלתי את מבטי. "אני-"
"אני אלך לדבר איתה," אמר.
הנהנתי וחזרתי לחדר.