His girl [1]

רוז (17)

קנינו דובדבנים וחזרנו ללמבורגיני.
"זה די מוזר," אמרתי. "מה מוזר, ילדה?" שאל והתניע את הרכב.
"לנסוע ברחובות ככה, עם למבורגיני.."
"זה לא מוזר."
"כן, כי אתה רגיל לזה.. אני לא."
"רוז," הוא נאנח. "אולי כדאי שתתחילי להתרגל. את חלק מאיתנו עכשיו."
"הממ.. אני אוהבת את זה שאני חלק מכם." הוא הניח את ידו על הירך שלי וליטף אותי בעזרת אגודלו.
"אני גם." הוא חייך אליי.
לו וללאו יש את אותו חיוך, חיוך יפה ולבן.. שניהם צריכים לחייך יותר.
הוא צריך לחייך יותר.
"מה את חושבת?" הוא שאל. "כלום."
"רוז." הזהיר.
"כלום, דום.." הוא הניד בראשו וליקק את שפתיו.
"את שקרנית נוראית, רוז."
"לא עשיתי כלום, ולא שיקרתי ו-" הוא סובב את מבטו אליי ונעץ בי מבט בעיניו החומות.
הוא כועס.
אפשר להבין את זה לפי הקמט במצח שלו, לפי הגבות המכווצות שלו ולפי העיניים שלו, שכהות יותר מבדרך כלל.
הוא קצת מפחיד ככה, אני לא אשקר..
בלעתי את רוקי והצמדתי את רגליי זו לזו.
עם כמה שהוא כועס, ככה הוא מושך.. כל כך, פאקינג מושך.
"אני.. אתה יכול להוריד אותי בבית יתומים?"
"למה?"
"למה לא? אתה זה שרצית שאחזור לשם." הוא הנהן והחזיר את מבטו לכביש.
הוא עצר את הרכב ליד הבית יתומים ויצאנו מהלמבורגיני שלו.
"אני רוצה לנשק אותך." לחש לי. "כן?" הוא הנהן והצמיד את שפתינו.
פישק את שפתיי עם לשונו והחדיר את לשונו אל פי.
גנחתי והוא מצץ את לשוני.
"את טעימה כל כך," אמר לפי. "היי! זוג אוהבים!" קים אמרה.
"בואו לכאן." הסתכלתי אל דומיניק חייכתי ונישק אותו עוד פעם.
"בוא נלך," אמרתי וגררתי אותו עד שהגענו אל קים.
"התגעגעתי אלייך," היא אמרה וחיבקה אותי.
"גם אני התגעגעתי אלייך, קטנטונת."
"גם אליך, דום," היא אמרה וחיבקה אותו גם.
"את בסדר?" היא שאלה ובחנה אותי. "כן, קטנטונת. הכל בסדר."
"למה לא באת לכאן?"
"קרה משהו ש..שגרם לי לפחד שאני אפגע בכם," היא בחנה אותי בבלבול.
"קים." דומיניק הזהיר.
"אה.. סליחה,"

"את מכינה אוכל טוב יותר," ורוניקה אמרה לי בשקט. "ממי?"
"מבל.. היא מכינה אוכל טעים, אבל את מכינה אוכל טוב יותר!" גיחכתי והעברתי את שיערה אל מאחורי אוזנה. "מה את אוהבת שאני מכינה?"
"פנקייקים!" צחקתי ונישקתי את ראשה. "בסדר, רוני,"
"רוז?" דומיניק שאל. "כן?"
"אנחנו צריכים ללכת," הנהנתי.
נישקתי את הלחי של רוני. "ביי, קטנה,"
"ביי, רוז.." היא מלמלה.
נאנחתי ויצאנו מהבית יתומים.
אני מתגעגעת למקום הזה, לילדים.. לכולם..
אבל מפחיד אותי לפגוע בהם.
אחרי מה שעשיתי לדין ולאבא שלי.. מה יקרה אם-
"תפסיקי." דומיניק פקד ובחן אותי.
"את מה?"
"לחשוב. את כל הזמן חושבת. כל הזמן, ילדה.. את לא תיפגעי בילדים הקטנים, גם לא בנערים שנמצאים כאן או בעובדים. את בן אדם טוב. את ירית בהם כי הם ניסו לאנוס אותך."
"הכריחו את דין לאנוס אותי, דום.. הוא לא רצה בזה."
"אני לא בטוח בזה.. את לא מכירה את המשפחה הזאת, אני כן, הם מטומטמים ופסיכופתים." הוא התקרב וחיכך את שפתינו. "את אישה יפהפייה, וחכמה, ולגמרי לא פסיכופתית." חייכתי והוא הצמיד את שפתינו לנשיקה שטוחה.
"בואי נלך." הנהנתי ונכנסנו ללמבורגיני שלו.